ארזת את רב חפצייך שאכלסו את הדירה המשותפת שלנו.
אותה דירה שגרנו בה ביחד,משחקים באבא- אמא במשך השנתיים
האחרונות.
והלכת.
עזבת.
או במילותייך-היית צריכה לשנות מקום כדי למצוא את עצמך. לגלות
מחדש את אופייך.
אני רק לא מבין למה עכשיו.
למה רחוק ממני.
היה מוזר ללכת לישון לבד. הדירה נראתה מאיימת והמיטה כ"כ
ענקית.
תהום נפערה בצד בו נהגת לישון.
לא היה עם מי לריב על השימכה או על מי לרטון שיכבה את האור.
רק אני והצל שלי מאכלסים את המקום.
הכל הפך לזמין- אפשר לתפוס את השירותים והמקלחת מתי שרוצים.
לכמה זמן שרוצים.
אפשר לבהות בערוץ הספורט עד אובדן חושים בלי שתשמע הערה
עוקצנית.
אפשר להתחמק מלשטוף כלים עד שהאופציה היחידה שנותרת היא לשתות
מתוך צלחת עמוקה.
אפשר. ואפשר. ואפשר.
החופש המושלם מאז שעזבת.
אבל משונה להתעורר בבוקר בלעדייך.
התרגלתי ל"ביחד" שקשה לי כעת להסתגל ל"לבד".
את עצמך הלכת לחפש ואני את עצמי מוצא מחדש בכל בוקר לוקח את
מברשת השיניים הכחולה שלי הניצבת ליד האדומה שלך ששכחת לקחת.
איני מסוגל לזרוק אותה. עדיין.
הינך מתגעגת אליי בעודך נודדת?