בלילות גשומים ומלאי ברקים, בהם היה קשה להרדם, אמא היתה אז
מתיישבת בקצה המיטה ומספרת סיפור, אגדה. דמיוני מפליג אל
מציאות אחרת, וקול הברקים מתעמעם בעודי מתרחקת.
לפעמים אביר היה מציל אותי ממגדל, ולפעמים הייתי רוכבת על חד
קרן למרגלות הר.
פעם רכבתי על דרקון לעבר השקיעה, ואפילו הצלתי ציפור מנפילה.
מידי פעם לאמא נגמרו הרעיונות, אבל הדמיון שלי לא נקלע לבעיות.
ממשיך הוא בפעילותו, לא מבחין כלל בהעדר צעדים שינחו אותו.
אמא באיזה שלב היתה הולכת, מותירה אותי בצל הדמיון, תמיד הייתי
מתעוררת בבוקר, מופתעת שהכל היה חלום. |
