היא הייתה בחורה יפת מראה. בחורה כזו שכל שמץ של חיוך הנוטף
מלחייה האדומות היה מפיח רוח חיים גם באבני החושן היקרות
ביותר. בחורה כזו כשכל עצם מעצמותיה מסודרת באופן מושלם עם זו
המשנית לה, וכל פיסת עור מונחת בדיוק בזווית הנכונה, מתוחה
באופן שישווה לעורה את החיוניות שהיא היא תמצית חיינו כאן
באדמה דלוחה זו. בחורה שכזו, שכשפקחה את עיניה ומצמצה פעם
פעמיים אל עבר השמש המסונוורת, נוכח כל העולם לקיפאון העז ששרר
זה הרגע. בקיצור, בחורה כזו שיופיה שווה ערך ליפי כל ולד נולד
בעיני אמו, שווה ערך לשמיים מוצפי עננים בעת שקיעה, שווה ערך
ליפים בשדות, בשעת פריחה שמעטים האביבים שידעוה, שווה ערך
ליופי הגלום באוצרות כדור הארץ ובאוצרות הנפש הנאצלים ביותר.

באותו ערב נערה זו, שכן כל מה שנראה כאילו הרביתי לתאר את
יופייה מחוויר לעומת כל הדברים שנאמרו בגינו, באותה ערב כל
החיוניות השופעת נדמה. החיוך היה רחוק להפציע על מחוזות פניה
היפיפיים, שנדמו לרגע, בערב מוכתם זה, לפנים חיוורות נטולות כל
סיבה ותכלית, פנים שאין בהם די כדי להחזיר אף את העלוב
שבעלובים לשמע הבטחת אהבת אמת, או אפילו טובת הנאה קטנה ככל
שתהא.
בערב זה כאילו קרסו כל מבני היופי המרהיב בו התהדרה כל שנות
קיומה, כאילו לא יכול היה עוד המבט הכובש לכבוש אף לא את
פירורי הלחם שסרבו להיעכל בבטנה המייללת לישועה.

איש זה, שתלתה בו את כל תקוותיה, שכל אושרה היו גלום במבע
כלשהו שהפנה כלפיה, שיכול היה להמיס את ליבה בחיוך קטן ששלח
לעברה. איש זה שידע שיכול היה למוטט בן רגע את כל שבנו בשבילה
שבילי החיים בהם הלכה, שידע שיכול היה לעצור בהינף יד את מפל
השפע האינסופי, שנדמה שהיה בכל מעשה ממעשיה, בכל תו מתווי
פניה, ובכל רגש מרגשותיה, יכול היה איש זה לעצור כל אלו, לעצור
פעימות ליבה, וכן עשה זאת הרעה.

באותה הערב היא הגיעה לאותו מקום פגישה מסתורי, מקום אליו
צוותה להגיע מספר ימים לפני כן, והרי הגיוני שההיגיון לא יהיה
המנחה לנערת רבת תארים אלו, והרגש, קיצוני או מתון ככל שיהיה,
ינחה אותה ברגעיה הקטנים והגדולים כאחד. מספר ימים לפני המועד
המקולל קיבלה הנערה מכתב ובו נאמר; "עלמת חן רבת יופי, ברכות
לך, יציר אלוהים מופלא. אבקשך להגיע למקום המפגש הידוע, נפשי
חשקה בזיו פניך הרוטט זה זמן ואין ביכולתי להרגיע את רחשי
ליבי. אנא, הגיעי לשם עם רדת הכוכבים, שכן באור השמש לא אוכל
להסתכל עלייך למען לא אתעוור מראותך, יפיפייה (אכן, גם אל
אוזניי גונב סיפור האגדה על הקיפאון ששרר כשנתת מבטך אל השמש
הגדולה). הנני בטוח שבקשה זו תהא לך כחול אשר על שפת הים,
כגרגר אחד שאין לו חשיבות נעלה או אף חשיבות כלל, אך נפשי צמאה
לך, ומבט אחד ממבטייך לאור הירח הנוגה ירווה את צימאונה, רק כך
תוכל להמשיך בחייה הרגילים בלי להתייסר בכמיהותיה אלייך, יפתי
היחידה.'

ימים מספר עברו והגיע המועד המיוחל. עם צאת השמש לפנות בוקר,
בהתה הנערה בכל העובר מולה בלי משים לב למתרחש, בהתה עד שראתה
שהכול מתכהה מול עיניה והופך שחור וכך הבינה שסביר היה זה רדת
הלילה, ולא עיוורונה; שלא היה אמור להגיע, לפחות לא כרגע
כששנותיה בשיאה, כשבריאותה מהווה את אחת הסיבות לחוזקה, אותו
החוזק ששיוה לה כל עובר אורח שנתן מבט חטוף ביציר בריאה מהולל
זה.

היא התרוממה ממקומה והחלה להתקדם, ממשיכה לבהות בשבילים שחלפו
אל מול עיניה כלא היו, בוהה בענפים המשתרכים, בבתים הישנים
הנותנים ליער בו הלכה אווירה אפלה מפוקפקת, מעט מעוררת חשד לכל
אדם מן המניין, אך זו לא ראתה המתרחש סביבה גם אם המוות היה
מגיע אל מולה וצורח לה לעצור בזה הרגע פן מות תמות.
באותו הלילה הירח לא נראה בשמיים, הם היו מכוסים עננים שחורים
וכמעט שלא נצנצו הכוכבים, אבל הנערה לא שמה לב לכל אלה והמשיכה
בהליכתה אל המקום הנשגב ההוא, הולכת ומנסה לנשום את האוויר
הצנום שהלך והתמעט ככל שהתקרבה אל מקום מסתורי זה.

בהולכה לא שמה לב לסימנים שהזהירו אותה מפני הקרב ובא, מפני מה
שעלול להתחולל בלילה קודר זה. לא הייתה זו חשיכה מלנכולית, אף
לא אפלה מסתורית, גם לא היה ללילה זה המעמד ששיוותה לו, בעל
כורחה, הלילה הרומנטי מלא הכוכבים. היה זה לילה קודר ומסוכן,
אפלולי, כשנקליו ברורים וזועקים, אך היא המשיכה בהליכתה בהייתה
אל עבר הלא נודע, שלו ייחלה רק בחלומותיה השטניים ביותר.

במהלך הליכתה מחשבות טירוף זינקו לראשה, היא חשה לרגע כי
השפיות שלה מתעמעמת כששמעה קולות בס נמוכים לוחשים לה להסתובב,
קולות שלוחשים לה "חזרי הביתה, חזרי, אישה יפיפייה, אל
תתמהמהי, חזרי..." אבל רגליה כאילו התקדמו מעצמן, והיא עצמה לא
ייחסה להזיות אלו שום חשיבות מיותרת, הזיות שנגרמו לבטח מפאת
השעה המאוחרת והעייפות המרובה, שללא ספק הקנתה להליכתה זו פן
מכושף, לילה קוסמי שכזה.

כשרגליה הובילוה לשביל צר המתפצל לשניים, זעקת שבר נשמעה
מרחוק. לאחר נשמעה אנחה עמוקה, והחל בכי רדוף רוחות. הצעקה
נשמעה ממקום קרוב מאחוריה, אי שם באחד השבילים שהיא עברה, ליד
אחד העצים שבהו באותה נערה מסונוורת תמוהה, והזועקת יושבת על
האדמה הלחה, ובוכה, בוכה. חרף ניסיונותיה הרבים לא הצליחה
הנערה להסתובב וללכת אחורה, ליבה שנצבט שיווע לעזור לה, ידעה
היא שלא יהיה זה מן המוסר הטוב להשאירה כך בוכה, אך הגוף עצר
בעדה ולא הניח לה להסתובב, אלא גרם לה לבחור בשביל השמאלי. עד
כה היא התלבטה בין השניים, המופרדים במעין גדר חיה דוקרנית
ומרתיעה, וכשסוף סוף השכילה לבחור בין השניים לא יכלה שלא
להמשיך עם צעדיה ההחלטיים.

היא הגיעה למקום המפגש המיוחל. מקום שזור ורדים קוצניים
במיוחד, נטול כל אור כוכב וירח כן כיפת השמיים הייתה מוסתרת על
ידי ענפים עבי כרס. האדמה לא הייתה לחה כפי שהייתה עד עכשיו,
היא הייתה יבשה לחלוטין ומתפוררת, כאילו באחד מן הרגעים
הקרובים האדמה תיפרד לחתיכות ותישמט מתחת לרגליה. בין סבכי
הענפים נחו עטלפים קטנים שיחד עם הינשופים לחשו סימפוניה לילית
מרתקת. מאחור, מרחוק, נשמע התן, אבל את אותו התן היא לא זכתה
לפגוש קודם לכן, מהיכן שקולו נשמע עתה. פתאום היא שמעה את קול
התן גם מהכיוון ההפוך, מקדמת הדרך שאליה לא הגיעה עדיין, ואולי
לעולם לא תזכה להגיע. מימינה נוספו עוד שתי יללות עמומות
ומשמאל נשמעה יללה חרישית, היא הרגישה מוקפת, אבל שוב האשימה
את עייפותה שגורמת לה לשקוע בעוד אחת מן הזיותיה, הרי לא הייתה
זו הפעם הראשונה שהזתה בגין זו.

הוא הגיע. היא שמעה אותו מתקרב אליה בצעדים כבדים וחזקים, מכים
על הרצפה והופכים את סכנת ההתמוטטות ליותר ממשית מרגע לרגע, כל
צעד מלווה בהד עבה ובקול עורבים מרחפים מעל התופת.
שאר הקולות הפכו להיות חזקים יותר ובהירים יותר, קרובים יותר
ומרובים יותר. האזור נהיה חשוך מצעד לצעד, חשוך כפי שהיא מעולם
לא חשבה שיכול לקרות; פחות אור משום אור, אבל היא הניחה שכך
נראית שעת הדמדומים בליבו של יער גדוש חיות טורפות ועצים
מופרכים. הכול נראה שחור, היא כבר לא הבדילה בין האדמה, לבין
העשבים שהיו מפוזרים בה, לבין השיח הקוצני לידה ובין העץ לבין
הענפים הרבים שמשתרכים ממנו, ללא עלים יתרים. הכול נראה אותו
הדבר, שחור ואפל, קודר יותר מאי פעם.

היא ראתה אותו, הוא נכנס אל תוך סבך העשבים שבכניסה והשליך את
מבטו מלא האימה על הילדה שהפכה מפוחדת ככל שהמבט התעמק ונתן בו
את אותותיו. היא בהתה בו ולא יכלה הייתה להוריד את העיניים,
היא הביטה בו עמוקות והוא הביט בה חזרה, בוהים ומשתהים,
מתעמקים זה בזו, זה ביופייה של זו וזו בעיניו המהפנטות, שכישפו
אותה וגרמו לתשוקתה אליו להתעצם ולהציף את כל שבנמצא. השניים
לא יכלו להסב את מבטם, נראה כאילו השטן נכח בעיניו ואותו שטן
משלח אליה את קרניו האדומות, החודרות בדיוק רב מרץ אל תוך
אישוניה הכחולים, מפיצות את אורן האדום בהם, צובעות את
אישוניה גם כן באדום בוהק, עם מעט צהוב משתפל בצדדים ועיגול
שחור מגיח באמצע העין המתכלה. המבט התמשך בדיוק אל אותה הנקודה
השחורה אבל הילת הקרניים המשיכה להתפשט. הן חדרו לשיערה הזהוב
והפכו אותו לשחור משחור, והיא המשיכה להסתכל בו ביראת כבוד
ותשוקה אין סופית. הן חדרו אל שפתיה הורודות והעבות והפכו אותן
לדקיקות, סגולות ומקומטות. הן חדרו אל עורה ושזרו בו קמטי
אהבה, הן חדרו אל ליבה וגרמו לו לפעום את אותה הפעימה לעד. היא
לא הצליחה לזוז, היא לא הצליחה לעשות דבר מלבד לבהות בדמות
המסתורית הזו, לבהות בעיניו האדומות הבוהקות. היא לא ידעה איך
הוא נראה, היא לא אזרה את הכוח להזיז את עיניה מאותה הנקודה,
גם אם אספה את כל כולה להתרכז בדבר. גם אם עיניה היו נעות מטה
או מעלה מאותה נקודה מכושפת לא הייתה מצליחה לראות שמץ מגופו
הערפילי, כן לא ראו דבר מפאת החושך שהתכהה אף יותר. עיניהם
זהרו, ובחשיכה הנוראית ששררה ביער מקולל זה, העיניים האדומות
הללו היו העצמים היחידים שיכלו להיפגש בחלל, לבצע מחולם ולרקום
את הסוף.

פתאום כבה המבט. הקרניים התקערו אל כיוון האדמה היבשה ונשמע
קול ניפוץ חזק. הנערה נפלה מעוצמת ההד, נפלה ולא יכלה הייתה
להתרומם מאותו המקום, היא לא הצליחה להניע אף איבר, והמבט היה
נשוא אל אותה נקודה בדיוק. היא ניסתה לסובב את ראשה בניסיון
להבין מה היו הקולות שנשמעו מאחור, אבל היא לא הצליחה לסובב
אותו, לא ימינה אל כיוון העורבים, לא שמאלה אל התנים, ולא
אחורה אל כיוון הסוף הקרב. רק אליו היא יכלה הייתה לנסות
להישיר מבטה, וגם ניסיון זה נכשל והתנפץ כליל כשראתה אותו
מתקרב וכל שיכלה לעשות זה לעצום את עיניה האדומות, לצבוט עצמה
ולקוות שיתגלה שזהו רק חלום בלהות שחלמה בלילה, במיטתה החמימה
הורודה, בביתה העשוי כולו טוב ויופי.

הוא התקרב אליה, יחד עם כל חיות היער שהצטרפו לסעודה,
כשהעורבים חגו מלמעלה, נושפים קולות נהמה ערבים, התנים פסעו
סביבה באיטיות ותאוות בשרים, הינשופים השמיעו את זימרתם הענוגה
מבעד סבכי שערות ראשו של איש זה, שהיה כל חייה וכל מאודה עד
לרגע זה, ומכאן ואילך נעשתה אהבה זו יותר קשה מנשוא ויותר
עמוקה מכל אהבה שידע המקום.

הוא עלה עליה, היא עדיין לא יכלה לראות את כל גופו אלא רק
להרגיש את הדקירות. הוא התקרב אליה ונשם אל תוך פניה הענוגות,
כל שיכלה לחשוב הוא על כמה נורא הריח הזה וכמה נפלא, כמה עבה
ונעלה, כמה בלתי ניתן להעמיד פני רוצה לברוח בפניו. הוא הביט
בה שוב באותו מבט עמוק מאין כמוהו, ונשך את שפתיה התחתונות
בתשוקה פראית, כל תן תפס מקום בבשרה ונשך גם הוא במקום המדויק
שהוקצב לו בגופה המחוטב להפליא, העורבים נחתו והחלו גם הם
במלאכת הבליעה, והינשופים המשיכו בזמרתם שהפכה לרקוויאם מסעיר
חושים, אפל וחושני, כזה שאף בריה לא יכלה הייתה להלחין ואף
משורר לא יכול היה לכתוב, רק פלאי הטבע יכלו לחולל הרמוניה
מופלאה זאת של צלילים צורמים, היוצרים מנגינה כל כך מרתיעה,
שכל אוזן הפוגשת בשניים מן התווים בזה אחר זה לא תוכל לשמוע אף
מנגינה אחרת לעולם.

הוא הסתלק. כולם הסתלקו. שום נשימה לא התקרבה יותר למקום ההוא,
מלבד נשימתה של אותה נערה נגועה. השמיים נשארו שחורים. אף
נגינת הינשופים התעממה ככל שמרחקם ממנה הלך וגדל. יופייה נשאר
בעינו, מפליא יותר משל כל בן אנוש אחר, יופייה שלבסוף הצליח
לכבות את אור השמש מעליה.
היא נשארה שכובה באותו מקום, מבלי יכולת לזוז, מבלי רצון אמיתי
לקום ולהתהלך מאותו המקום בה פגשה אותו, את אותו אחד שיכול היה
לחולל בה את מחול האהבה ולהצעידה בגאון אל המוות שבו הייתה
שרויה, שם באותו מקום, ממנו לא משה.