כשאני בוכה,
לפעמים אני מרגישה כמו בסרט הוליוודי
שובר קופות,
ואני צריכה לספק את הסצינה קורעת הלב
שכולם ידברו עליה אחר כך.

זה קורה,
רק כשאני לבד,
ובאמת שאף אחד לא רואה.
אבל כל הצופים בבית,
באולם הקולנוע, ובאולפן,
בוכים איתי.

כשאני בוכה,
אני באמת מרגישה
כאילו אני צריכה לבכות יפה.
בצורה ריאליסטית, נוגעת,
לשפוך את הכל החוצה.
ולהשאיר את כולם עם תחושת מחנק בגרון.

אני דופקת את ההופעה של החיים.
אם זה במקלחת, על הכרית,
או סתם מול המראה עם שיר של פינק פלויד ברקע.
ואיך שאני רואה את הדמעה הראשונה,
מתחילה לבצבץ החוצה,
אני כבר הבחורה שכולם רוצים לחבק.

אבל כשאני בוכה בגללך,
אני בוכה באמת.