זריחות ועיניים קפואות, ואנחנו שנינו יחד, מחובקים.
אני נרתעת.
אני בורחת לך. שוב.
אתה לא מבין אותי, גם לא תבין...
לא תוכל. [מחנק בגרון]
וכמה שרציתי להיות איתך, יחד.
אנחנו שנינו אבודים, יותר נכון, אנחנו - זה אבוד.
אני מרגישה שזה כבר נגמר והולכת ללבד שלי. אתה ממשיך בהרגלים
ישנים.

אני קצת מפחדת, אהבה אף-פעם לא היתה הטרגדיה שלי, וגם כשהייתי
עם ההוא הכל היה ילדותי ותמים, ואיתך... עכשיו... זה כל-כך
כואב לי, והכל כבר יותר רציני. מרוב הפחד אני מתרחקת כמה
שאפשר.
משפטים משירים שלא שמעתי כבר שנים מלווים אותי כל-כך הרבה,
ואיך ניסיתי שלא להתאהב... לא להתאהב, לא להפגע.

אלוהים, כמה כואב, כמה שורף.
אולי... די.