עומדת שם, באמצע השדה, זרועותיה פרושות לצדדים כמו כנפיים
בעלות מיליון גוונים.
היא היתה באה לעמוד שם כל סוף סתיו שהגיע, לוחשת לרוח, עוצמת
עיניה.
השדה נפרש לצדדים, עד לאופק, אבל לה לא היה איכפת. מה הוא
המרחק בשביל הרוח, הרוח שלה?
עננים היו מכסים את השמים וטיפטוף קל היה נופל על פניה.
הרוח גברה, וחיוך היה מבליח את שפתיה.
צחוק רך, מלא שמחה ואושר, היה נסחף עם הרוח.
כמו העולם מושלם, כמו הכל בסדר עכשיו.
היא היתה חוזרת בערבים, רטובה וקפואה.
אבל בעיניה ראיתי שהיא איננה כאן, פרשה כנף והמשיכה עם הרוח,
אל תוך הלילה הגשום, אל מרחב שאין בו זמן, שאין בו את הכוח
למשוך אותה חזרה לכאן.
וחורפים עברו וזמן חלף, נשמתה עזבה עם הרוח, הרחק, לשם.
לפעמים, בלילות גשומים, הייתי יוצאת החוצה, ונעמדת באמצע השדה.
היא לא היתה שם. אך הזיכרון היה מוטבע במחשבותי.
יכולתי ממש לראות אותה, מביטה בשמיים בעיניים מאמינות.
מאמינה שהיא תוכל לעוף עם תרצה, כשיגברו הבעיות.
פרשתי את ידי לצדדים "את שם?" צעקתי "תקחי גם אותי!"