וברגעים הכי יפים, הייתי חושבת על הסוף. בכל חיוך, בכל חיבוק,
בפיסה של תכול שמיים - הוא היה שם, בקצה המחשבה, אורב כשודד
בסמטה.

אני זוכרת, איך בפעמים הראשונות הוא היה מתגנב אל תוך
נשיקותינו, הייתי מתבוננת אל תוך עיניך הבהירות. כן, כך אני
אוהבת, לנשק אותך בעיניים פקוחות, לחוות את הרגע, לחוש בהבל
פינו החמים, בזרועותיך סביב מותני. ובתוך עיניך הייתי רואה את
השתקפות עצמי כשייגמר כל זה. הייתי חשה את ליבי, כמונה את מספר
הפעימות שכבר ניצלתי. ולא ידעתי כמה יוותרו.

הוא היה שם, כשהכנו יחד חומיות חרובים, וג'ורג' הריסון שר לנו
במערכת את here comes the sun והרגשתי כל מאושרת.
בשיחת חברים משעשעת, הוא חיכה לי בדעיכתה של אחת מהתפרצויות
הצחוק הבלתי נשלטות שלי, מתבונן בי במבט חמור ועם זאת משועשע,
כמבט של הורה על ילדו שזה עתה פלט מילת גנאי ששמע בגן הילדים.

שוכבת במיטה, מנוזלת, הררים של ניר טישו רך לצידי. מטושטשת
קמעה מאינספור הקינוחים, נושמת דרך הפה. זוהי רק שפעת קלה, אבל
אני, אני אף פעם לא חולה. היא באה להזכיר לי כמה שברירי הוא
הגוף, עד כמה מצב הרוח שלנו הפכפך ותלוי בתחושות הפיסיות,
כאילו לא היינו אלא גוף. וכמה זמני כל זה.
והנה הוא שוב שם, בירכתי הכרתי. צוחק לי.

"תפסיק כבר!" אני מעיזה להתריס כנגדו "מה כל כך מצחיק?" והוא
מתבונן בי בחיוך מלא רחמים.
"מה?" אני חוזרת ושואלת, והוא ממשיך בשתיקתו המרגיזה, מלאת
החשיבות העצמית. אני עושה עצמי כמתעלמת, ומקנחת את אפי בתרועה
רמה. נו, שלא יענה, אני כבר אמות לי כאן לבד, בחושך. מה הוא
חושב לעצמו?
לפתע עולה על פניו חיוך אמיתי, חיוך כן, חף מבוז ורחמים. הוא
שולף מגלימתו קופסת עץ כהה, מניח אותה על המיטה, לצידי. בנענוע
של הסנטר הוא דוחק בי לפתוח אותה. אני מסיטה את בריח המתכת
הקטן, ומגלה בפנים כלי עץ מגולפים - הנה אחד עם ראש של סוס,
ולאחר צורת צריח - צבועים שחור ולבן. "שחמט?" אני שואלת, מנסה
לגנוב איזו שהיא תשובה מעיניו הכהות, הנראות כבאר חסרת תחתית.
"אף פעם לא למדתי לשחק שח" אני מתנצלת. הוא מושך בכתפיו ולפתע
אומר "אבל את מכירה את העיקרון, הלא כן?". "בערך", אני מודה.
"ובכן, התבונני בזה כך. נניח שחייך הם המשחק הזה. כל בחירה שאת
עושה, מובילה אותך למצב חדש, החלטות חדשות שצריך לעשות. העולם
רק מגיב לכיוונים שאת בוחרת לנוע בהם. היכן שאת נמצאת עכשיו -
זוהי תוצאה של מהלכיך הקודמים".
"אבל רק עכשיו התחלתי לשחק!" "כאן טעותך" הוא תיקן אותי בחיוך
"את משחקת מאז ומתמיד".
"אבל איך? ומה קורה כשהמשחק נגמר? מי המנצח? מי המפסיד?" אני
שואלת, חשה מבולבלת יותר מרגע לרגע.
"למשחק כלל אין משמעות, יקירתי. השאלה שאת צריכה לשאול היא -
מיהו השחקן" הוא עונה בחיוך. "כפי שכבר אמרתי, את משחקת במשחק
מאז ומתמיד. אינך זוכרת את המשחקים הקודמים, כי את מזהה עצמך
עם המשחק. במקום להיות השחקן, המתבונן, הבוחר, את נוהגת כאילו
היית אחד מכלי המשחק - חושבת רק על הצעד הבא קדימה, סובלת עמו
כשהוא מפסיד בקרב". "ומיהו השחקן?" אני שואלת. "על זה, רק את
תוכלי לענות" הוא מחזיר לי בחיוך "התחילי בכך: למדי את כללי
המשחק. שחקי בו בתבונה. אך לעולם אל תשכחי, שאין זה אלא שעשוע,
אתגר להעברת הזמן. כל רגע ורגע משחק אחד מסתיים ובמקום אחר
מסדרים את הכלים כדי להתחיל משחק חדש. החכמה היא להפסיק לשחק.
זהו הניצחון האמיתי".
הוא אוסף את כלי המשחק, וסוגר את הקופסא.
אני שוב לבדי, מנוזלת וישנונית. החתולה שוכבת לידי, משחקת
בטישו משומש. אני גוערת בה, ולפתע נדמה לי שהיא מחייכת. כנראה
יש לי חום גבוה, אני הוזה. חוזרת לשינה מלאת חלומות מבולבלים.