אומרים שהציורים שעל הקיר צוירו לפני שנולדתי, אבל זה לא
מיוחד. גם קלינטון מת לפני שנולדתי. אומרים שהציורים שעל הקיר
מסמלים את המוות הקרוב, את סוף העולם. אומרים שסוף העולם קרוב,
הוא יפגע בכל אחד לאט לאט בלי שאף אחד ירגיש. בלי שאף אחד
ירגיש סוף העולם יקפוץ לביקור. ואפילו אני לא האמנתי שאליי הוא
יגיע. לא האמנתי שאמצא את עצמי במיטה ולצידי סוף העולם.
הכול התחיל בשמיני לחמישי 2020 ומשהו. אלוהים מצא אותי והתחיל
לשחק בי. הרגשתי מתה, או בדרך למות. הרגשתי חלשה, שהבטרייה
נגמרה לי, ככה אריק אמר והוא צדק. הוא מצא אותי וטיפל בי,
הייתי שלו, הוא הטעין אותי כל יום, מתי שבא לו, הוא אמר לי
שהוא אוהב אותי ושהגענו לשיא הוא היה מטעין אותי חמש פעמים
ביום. אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני, אבל אומרים שככה זה
הבובות מבית פיג'י, הן מסוגלות להכול. אחר כך נגמר לו ממני,
אמר שזהו שאני כבר לא שווה יותר, שאני סתם מזייפת. הוא נעל
אותי בארון, בחושך, לבד ואני מחכה לצאת ממנו. אריק מצא לו בובה
חדשה הוא אוהב אותה, היא שלו ואותי אף אחד לא ירצה. הרי זה לא
כבוד גדול שיש לך בובה מיד שנייה, זה אפילו קצת בושה. אני מחכה
שהבטרייה תגמר לי וזהו. אני אהיה ריקה, לא שייכת לאף אחד. אבל
היא לא נגמרת להיפך היא מתמלאת. ראיתי אור, הרגשתי שונה,
הרגשתי חדשה! חור ההטענה שלי נסתם, כאילו אף פעם לא נטענתי.
אני חדשה, חדשה לגמרי!
הדלת נפתחת אני יוצאת מהארון, הכול נראה טוב יותר, יפה יותר,
זוהר יותר. אני מהלכת בחדר זוהרת, חדשה ישר מהחנות, לא של אף
אחד. מישהי עושה לי עיניים אני ניגשת אליה, מלאת ביטחון מחייכת
אליה, מסמיקה "נעים מאוד, תקווה ואת?" כולי נרגשת מחכה
לתשובה...
"אני, אני סוף העולם".
סוף העולם כבר לא קרוב, סוף העולם איתי במיטה.