איך נתת לזה לקרות?אמרתי לך שהעבודה הזאת תשתלט עליך ותיקח לך
את החיים. כבר שבועות שאני מתמודדת עם כל העול של הבית לבד
ואתה לא פה כדי לעזור לי. אתה יודע שענבלי לא הולכת לגן כבר
ארבעה ימים? אני מעירה אותה, מנסה, אך היא מיד פורצת בבכי עד
שאני נכנעת ומניחה לה להישאר בבית. ויאיר? יאיר כבר למד לכתוב
את המילה "אמא", וכדי להוכיח את זה הוא החליט לקחת את כל
הצבעים שלו ולמלא את קירות הבית במילה אמא.
לפני יומיים מריים השכנה באה לשבת לשתות איתי קפה, "את חייבת
ללמוד לחתוך ולעבור הלאה, יקירתי", היא חזרה ואמרה ואני הסברתי
לה שאין טעם לעבור הלאה ככה סתם והיא רק הביטה בי, ספק מיואשת
ספק עצובה, נזכרה בנימוס שהשאירה סיר על האש והלכה. אבל איך
אני אוכיח לה שהכל בסדר אם אתה לא פה בשביל להסביר לה? ושוב.
אתה שותק.
לפעמים בלילה אני מתעוררת ושומעת אותך נכנס אבל בבוקר אני
מתעוררת אחרי שאתה הולך... אפילו נשיקה בבוקר אתה כבר לא נותן
לי.
איך? איך הרשית לזה לקרות? לעבודה להשתלט עליך, לחזור בשעה
מאוחרת, לנהג השיכור ההוא לנסות לעקוף אותך. איך?
אפילו להסתכל לי בעיניים אתה כבר לא יכול. נשארת קפוא עם החיוך
הזה שאני אוהבת. בוהה בי. אני כבר לא מסוגלת לשבת ככה שוב ושוב
ולדבר אל אבן לבנה עם מספר אותיות שמרכיבות את השם שלך.
יאירי הציע שנבוא עם צבעים ושאני אלמד אותו לכתוב "אבא" כי
האבן הזאת חלקה ומשעממת מדי.