אולי האופן הבריא ביותר לפתוח שפתיים עבותות, לקפד
נשימה מתה, לפצוח בזמר ההרמוני מעורב צלילי שיעול רציף
ונשיפות על המותן
היה דווקא במניית נקודות התורפה
בקול רם וברור, שנכירן בעצמנו ו
אחד בפני מקל רועיו. בדיעבד
כשם שאם היינו מפרקים את עוגיות השמרים ההן, פירור אחר פירור
ניתן היה לבטח לאחד את כלל הפירורים לידי גוש אחד כוללני
הוא לא היה משטה בנו.
אפשר היה לאחוז בו בשתי הידיים, להרגיש,
אפילו לקרוא לו בשם, להשליך אותו מהאחד לשנייה.
הייתה לו היכולת ליפול.
הוא היה קיים, שריר, גשמי.
יכול היה להתפרק לכדי שמרים, אך אז היה נותר הזיכרון.
קיומי, שריר, גשמי.
היית אומר: חרדת נטישה, חשש מהשתאות אל מול יופי,
יומרנות אל מול אבות, התמרדות אל מול מסגרות יעילות,
גמגום, אצבעות מתקלפות, נטייה להאדים בינות גלים,
קצף, הרים; נטייה להציף בזוטות, סרקזם מתובל בטיפשות,
ילדותיות, שיגעון גדלות, אמונה עיוורת,
נטייה להתמכרות לבלתי נודע.
הייתי מודה: שקרנות פתולוגית, עמוד שדרה פרוק,
כפות רגליים גמלוניות, שדיים רכים וכבדים,
חוסר יכולת במיקוד, נהיגה חסרת אחריות,
נטירת טינה,דיבור רציף וקושי בהאזנה לדממה,
מאניה רציפה, פחד, יראה, ריצה עיוורת,
רכינה לעבר גמדים שתופסים בימות, קריסה על במות אלו ממש.
היית שולח אצבע מהוססת ולוחץ על נקודות התורפה שלי
, ואלו היו ניגפות באחת כעדר שוורים צולע אל מול שמש אדומה
מהגונית.
עקב מחודד הייתי מניפה בעורמה גלויה
אל עבר הדף הלבן הכתוב בדיוק,
אותיות כחולות צפופות כרשימה לצרכנייה;
חושפות מזווית קרובה
יותר חיסונים שהוכיחו מערכת פנימית טעונה
כמו אינדיקטור ששותק את הבעירה הלבנה מדיי מכדי להיראות.
"אל תכניסי ראש בריא למיטה מלאת בקטריות", אמר לי אבי,
ובכל חורף, מאזף אני מאיצה שיעול לתוך שקית ניילון מטונפת,
נושפת שואפת נושפת שואפת את
החמצן שדחקנו בקיץ ההוא לתוך חלל
תרמיל צר מלהכיל קיום, שריר, גשם נעורינו.
ואולי בדיוק בצורך הבסיסי לכאורה, ליצירת קרבה דרך דימויים
טמונה הייתה הסכנה.
אולי ברגע ש"קמצוץ" הפך להיות זרזיף גרגירי מלח גס
צריכים היינו לזהות תחבושת היגיינית שמכסה על גלד.
היה והשייכות שנצמדה להגדרתך כילד (שלי), היוותה לא יותר
מאשר כיתובית מהבהבת - מרצדת בשמי המושב התחומים קוליסות
שפירושה תלות של עובר בשליית אמו המתה.
היכולת להביט אחורה ביעף, למצמץ אל מול השמש המרצדת,
לנוכח גרגירי החול העטים כנשר על טרפו לעבר עיניים שנמחו
בכף ידך
מבלי למלמל נוסלגיה, או לצבוט תנוך אוזן כדי לאשר
תחושה שעודנה מפעפעת גם בך
שלבטח עומד על הצוק ומשליך את החול הזה,
בכדי להביט בי דומעת , ולדעת בבירור.
הרי אתה מביט.
החיפוש התמידי בזווית העינית לא נפסק, כמו תקתוק השעון
גם אותו רק בטרייה שתסתיים עדנת חייה יחייב להפסיק,
לא כך הדבר לגביך.
זו אותה היכולת שתאשר תהליך של גאות ושל שפל.
משולש הברמודה מעולם לא נראה קורץ יותר
לפינות העגולות ששייפנו. אלו לא מקלות
הרועים, ומי שמסייעים לך או לי,
לפרקים, להיאחז בהם. לא,
ליאור, השמיים ימשיכו להציע שחפים,
וקמצוץ גרגר מלח ישחרר את
תלות האורגניזמים במים.
הזמן חולף, גלגלים נעשים חלודים
עם בוא יום ראשון.
אמרת שאולי דרך התפלשות משותפת בבוץ, לכלוך הדדי
רק כך נשחרר את הדיו שדבק בגזיר הדף הלבן הכתוב.
הייתי מרמזת אירוניה אל מול העובדה שאני מתמללת, ואתה
חווה אלטרינטיבות שאינן במילים.
ואולי כך אמורים דברים להתיילד. אולי התעברות מחודשת
אין מנוס מכך שתנבט כאשר הקרקע מדושנת בצואה וגלדים
של נבלות הטריפה של
יום האתמול.
הפרגים יהיו בשלים כמות התותים במחנות ההשמדה.
הדור הבא כבר לא יזכור דבר. אולי צריך להניח לדור הנוכחי;
אפשר ונכד לביתי ונכדה לביתך יאחזו בידיהם ויכתבו על המאניה
שבדיפרסיה, על הנדנדות החלודות שטרם שומנו ונצבעו אדם בוהק
על הדשא המוריק ממטרות, להחיות מה שמזווית העין נדמה שמאוחר
אפילו להתיימר להנשים, אולי כדאי לנתק את הכבל. נתנשם בעצמנו
ואם לא, אז ניפסק, לבד.
 |
