אני רואה אותו מולי, נעצרת, כולי נמסה מבפנים, נהיה לי חם, אני
מרגישה את זרמי החום שעוברים בתוכי סוחפים איתם את כל האנרגיה
שבי, אני משתתקת, לא יכולה לזוז, עומדת במקום והוא מולי, מסתכל
עליי, אונס אותי במבטיו, הוא יודע שכואב לי, הוא ממשיך. מנסה
להשתחרר, לא מצליחה, הוא מחזיק בי חזק, חזק מדי, לא נותן לי
לצאת, לזוז, עיניי מביטות בו, אני לא מעזה למצמץ. הוא התגלה
אליי, האיר לי את עיניי. סנוור.
התחיל לדבר אליי כאילו מכיר אותי, כאילו יודע עליי הכול. אני
עירומה, הוא בתוכי, עכשיו הוא כבר מכיר אותי, מכיר אותי הכי
טוב מכולם, יודע עליי הכול.
ראה אותי, האיש הראשון שהצליח לראות אותי, לראות אותי באמת,
וממשיך, ממשיך לחיות, ממשיך לראות את הרוע שבי, האיש הראשון
שראה את השטן, האיש הראשון שהכאיב לי. היה לי ניצוץ בעיניים.
סנוור. להב של סכין קרצה לי, מוות, הדבר הראשון שעלה לי בראש -
להרוג אותו! הוא מתחיל לזמזם לי בראש מילים של אהבה, אני אוהב
אותך לוחש באוזן הימנית. צמרמורת.
"צא משם!" הוא לא יוצא. אני מנסה להוציא אותו ממני והוא בשלו,
ממשיך, בכוח, בתוכי, מכאיב. ממשיך לדבר, לספר על אהבה, מציק.
"צא משם אידיוט! עזוב אותי".
אני מקיאה אותו, הוא מתחתיי, הכאיב לי, עכשיו תורי. אני מעליו
מחייכת. סנוור, אותו סנוור שתקף אותי קודם, שוב המוות קורא לי,
"עכשיו אני באה מבטיחה", לוקחת את הסכין, הוא עוד שם, שוכב,
ומעליו, לצידו, סביבו כל הבייקון שאכלתי קודם - מסריח. נעים.
אני אוהבת את זה - שניהם אותו חרא, עד שמעכלים אותם והגוף
מתרגל אליהם הם יוצאים לך מהתחת, או במקרה שלי, מהפה.
עכשיו רק רע, כמו שאני אוהבת. אבל אתה? לך מגיע לזכות בשטן,
לדעת שזה אמיתי, היית בי, בתוכי, הכאבת, עכשיו הסכין תהיה בך,
עמוק ,עמוק, תכאיב לאט, לאט. אחרי המוות תוכל להיכנס אליי
לפעמים, אתה טוב בזה, יודע איפה זה, מכיר אותי מבפנים, הכי טוב
מכולם.
סנוור. לא, זה לא סנוור, זה ברק אדום, הבזק של אור השמש עם הדם
הסמיך.
אתה מת. גם אני יודעת להכאיב.