אנה נכנסה לבית חולים ולבשה את החלוק הירוק מעל בגדיה. היה זה
הלילה שכל אחד במד"א מצפה לו בכיליון- עיניים: השתלמות בחדר
לידה, שאורגן במיוחד לקורס חובשים במד"א. היא הייתה במד"א כבר
כשנה, התנדבה פה ושם בתור מגישת עזרה ראשונה כשהייתה לה דקה
פנוייה מלימודיה לכימיה באוניברסיטה. אמנם עד כה אף פעם לא יצא
לה לטפל במקרה  של לידה. היו תאונות דרכים רבות, הקאות, קשישים
שנטעו למות או סתם אנשים היסטריים שהזעיקו מד"א כשהחום שלהם
עלה קצת מעל 38 מעלות. הסיבות של האנשים להזעיק את מד"א לעיתים
הדהימו את אנה. היו כאלה שקראו לאמבולנס כיוון שהתינוק לא
הפסיק לבכות (פשוט היה צריך להוריד לו גרבי צמר שסבתא רבה סרגה
לחמודי ושהציקו לו בטירוף). או בגלל שלשול, למשל.  הכי שיגע את
אנה ההיתייחסות הרצינית של האנשים לשלשולים והחשש להתייבשת
הנובע מכך. עם כל קאקי כזה הזעיקו אמבולנס, דהרו לבית-חולים,
דרשו שישיגו להם מיטה מאחיות המתרוצצות במיון המפוצץ מאנשים.
אם אין -אז אולי תעיפי את ההוא, נראה שהוא ישן יותר מדיי טוב,
כנראה לא כואב לו שום דבר אם הוא מסוגל לישון כל-כך שלו? נראה
גם צעיר מדיי בשביל להיות חולה. אהה, הוא בלי הכרה? תאונת
דרכים את אומרת? איי-יאיי-יאיי, כאלה במדינה טופסים לנו את
המיטות! אין לבן-אדם חולה מקום להניח את ראשו עוד! אנה הייתה
חוטפת כריזה מהשילשולים והמשלשלים. במד"א נהגו ללעוג לתרופות
סבתא למיניהן, אך סבתא שלה עצמה לעולם לא הזעיקה אמבולנס שלם
לבעיות מסוג זה. לא לעצמה ולא לנחדייה. אתה מקיא חמודי? לך
תקיא את מה שיש לך, לך תשלשל, תוציא את הקילקול מהקיבה וניתן
לך תא מתוק. גמרת כוס? לך תשן, אני אכין לך בנתיים עוד כוס תא
מתוק. ובזה נגמר העיניין. לא רופא משפחה ולא אמבולנס. באופן
פראדוקסאלי, אף אחד במשפחה שלה עוד לא מת מהתייבשות. אמנם
הישראלים ההיסטרים מייד חששו בסכרת או בשבץ הקרב ובא או בהרעלה
חמורה ביותר. אילו רק יכלו, היו מזעיקים הביתה לא סתם אמבולנס
אלא כירורגים יחד עם צוות שלם של חדר הניתוחים. ותמיד התלוננו
על התשלום הגבוה - מעל ל  500 ש"ח - שהמד"א גבע על ההקפצות
למיון. "יותר זול כבר היה להזמין מונית", היו מתבכיינים
כשהתבקשו לחתום על הטפסים. אנשי המד"א בהחלט הסכימו איתם,
שכמובן לא הוריד את כמות האנשים המשתמשים בשירותיו.

והינה הגיע יום ההשתלמות בחדר הלידה.  האנשים בקורס מאוד
התרגשו מההשתלמות, אם כי לאנה לא היה ברור מה הביג-דיל בכל
הסיפור. לפי מה שנראה מהתיאוריה, מצפה לה קצת דם, קצת קאקי של
נשים שמפעילות את כל השרירים ביחד בו-זמנית ותינוקות מכוערים
שבתקווה יתחילו לייבב מיד עם לידתם.
 
אחות מסבירת פנים, זריזה  וחרוצה הראתה לה את הנשים שעמדו
ללדת. הלידה הראשונה לערב כבר החלה ואנה נשארה לצפות במה שקרה
שם. הלידה הייתה יחסית קלה שבסופה יצא תינוק כחול ומקומט מרחם
אמו. את התינוק שמו ליבוש מתחת למעין מנורה ארוכה ואנה לא
הצליחה להתעלם מהאסוציאציה שקפצה לה במוח בו בזמן. התינוק
הכחול נראה לה כחתיכת עוף ששכבה אצלה במקפיא במעונות, מחכה
שמישהו ייזכר בה ויכין ממנה מרק. לקח כמה דקות עד שהתינוק
התחיל להווריד, כשהחמצן שבאוויר חולל מטמורפוזה מופלאה.
בינתיים האחות סיימה את מלאכת התפירה של הקרעים בין הרגליים של
האימא. לחלק הזה בלידה אנה לא הייתה מודעת ומאוד הטרידה אותה
המחשבה מה קורה עכשיו עם הסקס - כמה מהר כל הפצעים בין הרגליים
של האישה יירפאו לפני שאפשר יהיה לקיים יחסי מין בלי כאבים. אך
היא לא העיזה לשאול.

לאחר מכן לקחה אותה האחות ליולדת הבאה. אישה אדומת פנים עם בטן
ענקית שכבה על המיטה.
"האם תרצי אפידורל?" שאלה האחות את היולדת.
סבל היה בכל תנועותיה של האישה, בהבאת פניה, בתנוחת שכיבתה.
היא הסכימה לאפידורל כי הייתה כבר תשושה מכאבים.
"זאת הלידה הראשונה שלך?" התעניינה אנה.
"לא, זוהי כבר הלידה השנייה שלי. אך גם הלידה הראשונה הייתה
מאוד דומה לזאת", ענתה האישה. האחות הראתה לאנה כיצד אורכים
רשומים על היולדות, ואנה עזרה קצת לאחות בדברים טכניים קטנים
שאותם ידעה לבצע.

היה נראה שלא היו הרבה יולדות באותה שעה.
"זה בדרך-כלל שכל כך שקט פה בלילות?" התעניינה אנה אצל האחות.
"מהניסיון שלי", אמרה האחות, "רוב הלידות מתרחשות בשעות הבוקר.
אחר-הצהרים ובלילות הרבה יותר רגוע כאן".
משום-מה ההרגשה של אנה היתה שרוב הלילות מתרחשות במשך הלילה -
אך אולי היתה זו עוד אגדה אורבנית שלא היה לה שחר.
האחות חילקה לאנה כמה משימות פיקטיביות והמשיכה להסתובב בין
היולדות. לאישה הייתה יכולת מדהימה להיות בבת אחת באלף מקומות,
לדבר עם כולם, לתת הוראות למדוד לחץ דם או לתת אפידורל, למלא
מסמכים  - אפילו לקשקש עם הקרובים. אנה שמחה שנפלה במשמרת שלה
ואף קיבלה כמה משימות בכדי שלא להסתובב ללא מעש.
 
ללידה הבאה קראה לה רופאה. הרופאה הייתה צעירה מאוד, בקושי בת
שלושים וחמש. בעלה של היולדת גם נמצא בתוך חדר היולדות עם
מצלמת וידאו. גבר לא גבוה במעיל גשם ארוך, לא מגולח. הוא
פלירטט עם הרופאה בנוכחות אשתו בצורה כה בוטה שלאנה כבר לא היה
ברור מי פה היתה אישתו ומי המאהבת. השיחה התנהלה כאילו לא היה
איש בחדר הלידה מלבד שניהם.
"תוכלי לצלם אותי עם המשפחה בזמן הלידה?" האב העתיד דחף את
מצלמת הוידאו לידיה של אנה עוד לפני שהיא הספיקה להגיב.
לאנה לקח קצת זמן למצוא את כפתור ה  record - ואז לגלות עוד
כמה חוכמות לגבי ההפעלה של מצלמות וידאו. חלק די נכבד מההצגה
יחסר מההקלטה, אך לאנה לא היה ממש איכפת. הרופאה סיימה את
עבודתה עם השליה, התינוק נולד בריא ושלם ואנה איחלה לו שיישאר
שפוי במשפחה המוזרה שלו שבה האב רודף חצאיות בנוכחות אשתו.

  מחוץ לחדר הלידה התנהל אקשן של ממש. אמבולנס הביא אישה
בעייתית שככל הנראה הייתה צריכה לעבור ניתוח קיסרי. המקרה היה
חריג מכיוון שלרוב הניתוח הקיסרי נקבע מראש עם הרופאים ואין
שום צורך באמבולנס. מישהו רץ להעיר את הרופא המנתח, וזאת הפעם
הראשונה שאנה קלטה כמה קשה העבודה של הרופאים אם הם נאלצים
לישון בבית החולים. האחות אמרה לה שהמשמרת של הרופאים במחלקה
היא מעבר ל 26 שעות ולכן משתדלים לא להפריע להם בשנתם -
כשהזדמנות כזאת מתאפשרת. אנה הרהרה האם היא בכלל הייתה מסכימה
שיטפל בה רופא שנשאר יותר מ 26 שעות בעבודה ובייחוד רופא שרק
כרגע התעורר. האחות הבחינה בתדהמתה ואמרה שזה סטנדרטי ובינתיים
- טפו-טפו-טפו - לא קרה שום אסון.

  אנה נזכרה בסיפור עם הרופא הרוסי המרדים שהיה מסומם ובסיפור
של הרופא שקרת לאיש את הרגל הלא נכונה ועוד בתאונות רפואיות
רבות מסוג זה. היא הייתה משוכנעת שרופאים אלו נענשו בחומרה
והיה לה ברור שמי שהיה צריך להיענש בחומרה זוהי המערכת ומשרד
הבריאות המאפשרים תנאי עבודה נבזיים שכאלה. אבל היה נראה שאף
אחד אחר חוץ ממנה לא התרגש במיוחד והלילה התנהל כסדרו.

לא רחוק מחדריי הלידה ישבו נשים שבאו בגלל הצירים וחיכו
בסבלנות. ביניהן, בלטה במיוחד בחורה צעירה כבת עשרים שהגיעה
לבית החולים עם אמא שלה.  האם והבת דיברו ביניהן רוסית. למרות
שאנה עלתה לארץ כשהיתה פעוטה כבת שנה היא דיברה רוסית לא רע,
לכן הבינה את חלקי-הדברים שהגיעו אל אוזניה כשעברה בקרבתם.
הבחורה בהריון בכתה וטלטלה בעצבים את הסלולרי שלה. היא ניסתה
לחייג אך כנראה ללא הצלחה. האם ניסתה להרגיעה אך הבחורה בהריון
לא הקשיבה לה. "איזה בן-זונה", מלמלה היא מתוך דמעותיה, "אפילו
לא רוצה לענות לפלאפון שלי!" קולה היה חנוק מהבכי.  "חשבתי
שיגיע לפחות ביום שבו אוליד!". מבטים שונים הופנו לעבר האם
והבת. היו כאלה שהסתכלו עליהן בסקרנות, היו כאלה שהעיפו לעברן
מבטים זועמים. גם מדברות בשפה לא מובנת וגם מפריעות לשקט של
הלילה (אשר באותו לילה הזדעזע כמובן מצלצולים הבלתי-פוסקים של
המכשירים הסוללרים של כל היושבים בהמתנה). מישהי מהצוות שאנה
עדיין לא הכירה הביאה לבחורה הבוכה כוס מים. הבחורה עשתה
ניסיון לחייך לעברה בתודה, אך חיוכה היה עצוב.  גופה עוד
התכווץ מהבכי, ואנחות חנוקות עוד נשמעו מדי פעם במסדרון
ההמתנה.
"אולי זה הזמן לספר לה שהמציאו גלולה?" - חשבה אנה בזדון. אבל
היה נראה שגם מבלי הערות הציניות שלה היה לבחורה מספיק צרות,
ובכלל, מה לגבי הגלולות לגברים? אם אתה לא רוצה ילד - אז לך
תדאג גם אתה לא להכניס את האישה להריון. או תשלם מזונות - שכפי
הנראה אכן יהיה המצב במקרה של הבחורה. אנה תיארה לעצמה לרגע
כמה מתסכל זה יכול להיות - לגדל את הילד לבד. להתעורר לבד
בלילות כשהוא בוכה. בחושך לגשש אל המיטה הקטנה שלו וכשיגדל
לספר לו שהאב הבן-זונה שלו השאיר אותם לבדם כשהוא רק נולד.
וכמובן להשמיט לחלוטין את החלק עם הגלולה. או עם
הגלולה-שלמחרת, שגם זאת אופצייה במקרה הגרוע.

כשאנה נכנסה שוב לחדר לידה שכבה שם כבר אישה אחרת. היא הייתה
מעבר לגיל הארבעים, והיתה שלווה לחלוטין. אנה שאלה אותה כמה
שאלות וחיברה אליה את מד לחץ דם, כל זה בנוכחות האחות. "בן או
בת?" שאלה אותה האחות. "בן, שיהיה בריא", ענתה האישה בגאווה.
"יש לי כבר שלושה בנים, בחורים טובים".
"רק בנים?"  התעניינה האחות.
"לא, למה, גם שלוש בנות יש לי", ענתה האישה. האחות הסתכלה
ברישומים שמישהו אחר ערך על היולדת. אכן זוהי הלידה השביעית
שלה.

הלילה עבר מהר. במשמרת ההיא נולדו ארבעה תינוקות בריאים
בנוכחותה של אנה, ועוד תינוק אחד שאנה לא השתתפה בלידתו כי כבר
התארגנה לעזוב. היה זה התינוק של הבחורה הצעירה הרוסייה.
כשהלכה לומר שלום לצוות הרופאים והאחיות, ראתה שהבחורה לא לבד.
אמה של הבחורה ועוד גבר אחד כבן חמישים עמדו לידה. הגבר החזיק
את התינוק וכולם ברכהו עם הולדת הבת. הבחורה נאנחה בעייפות
והסבירה שזה האבא שלה ולא של תינוק. כלומר. זהו הסבא המאושר.
האנשים מסביב הרגישו שלא בנוח ומיהרו ליולדות האחרות. אנה הלכה
הביתה ובחרה שלא לעשות השתלמות נוספת.