ישבתי בחדר על המיטה שלי.
מבחוץ הכל שחור, אני צריכה להגיד תודה למיטה. פתאום הארנבים
הגיחו "אהההההה!" שמעתי את בירמיקה צווחת את צווחת חייה,
נרתעתי מעט, "שקט שם!" צעקתי. מצידי שיאכלו אותה הארנבים, אני
מנסה לחשוב פה. לפתע מיקי נכנס לחדר "מה אתה רוצה?" שאלתי כרמז
להגיד לו להסתלק... כאילו שלא ידעתי מה הוא רוצה... "אני חייב
את זה! עכשיו!" צעק מיקי "נו, מה אתה רוצה ממני?" "אני לא יכול
יותר...בבקשה!" "את היחידה פה שנשאר לה" יוני שנכנס חיזק את
דבריו. "זאת בעיה שלכם, לכו תקנו" "אבל אני חייב את זה עכשיו!
שאלתי את יוני, באמת רק לך יש את זה." לא עניתי, מיקי ויוני
התעצבנו והתחילו להשתולל ולצווח, אני בחרתי להתנתק. כאילו
שהעולם סביבי הפך למשהו חסר חשיבות ואני עומדת לבדי בחדר שכולו
אור וכלום. כלום מלבדי. "בום!" נשמע הצליל, לפתע חזרתי למציאות
"רוני!" שמעתי צעקה, "תברחי! הם גילו אותנו!" ראיתי אותו, זה
היה ג'רי, תמיד אהבתי את ג'רי... כל כך שמחתי לראות אותו, לו
הייתי עוזרת בשמחה אם רק היה מבקש ממני, אבל הוא אף פעם לא
ביקש "אההההה!" נשמעה צעקה. שוב חזרתי למציאות. ג'רי נפגע.
"ג'רי!" נבהלתי "אני אעזור לך! אל תדאג!" התפרצתי לזירת הקרב
כמו חייה מבוהלת. "ג'רי! אתה בסדר?" שאלתי "מה נראה לך?" הוא
ענה, אהבתי את התשובות האלו שלו, אני חושבת שאם עכשיו יעלם
העולם שוב ג'רי יהיה שם איתי. "אתה צריך עזרה? שאני אסחוב אותך
חזרה לחדר?" קיוויותי שהוא יסכים כדי שתיהיה לי סיבה ללכת
מחובקת איתו "לא, לא צריך שום עזרה" זה לא היה הדדי... אבל לא
היה לי אכפת, אהבתי אותו, לפחות ככה חשבתי... היו לו תלתלים
שחורים מהממים כאלו ופרצוף ממש חמוד לא אכפת לי מה יגידו, היה
אכפת לי מה הוא יגיד אבל בכל מקרה זה לא היה משנה את מה שאני
חושבת עליו, רק המבט שלו כבר עשה לי צמרמורת כזאת ופרפרים בכל
הגוף, הוא היה מקסים. "אני אהיה בסדר, כבר היו לי פצעים יותר
גרועים..." האמנתי לו, כי ממה שהוא סיפר לי הוא היה מלך
הפציעות, הוא נהג להפצע המון ופצעים כואבים ברמה כזאת שכל בן -
אדם אחר כבר היה מתעלף על המקום. "טוב, אני חוזר לחדר, תנצחי
בשבילנו!" הוא אמר והסכמתי, ראיתי בזה כהבטחה למרות שידעתי שזה
לא ממש היה ככה... ג'רי חזר לחדר ואני חזרתי למציאות. מסביבי
היה מחריש אזניים, שמתי לב לפתע שאני במרכז שטח האש, מזל
שהסתתרתי... פתאום - "ווויייייז'!" עבר כדור ממש ליד האוזן
שלי. נבהלתי. התחלתי לרוץ חזרה, רצתי כמו משוגעת, לא הפסקתי
לשניה, רצתי כל כך מהר לדעתי אבל כמה מהר אני כבר יכולה לרוץ?
"רוני, מה? נשברת?" "לא, לא! אני כבר חוזרת" נחתי קצת, תפסתי
נשימה והתכוננתי לצאת שוב, הסתכלתי החוצה, הכל נראה לכאורה
ריק, תפסתי ספרינט ורצתי את הריצה של החיים שלי, הגעתי לצריף
פח "בום! בום! בום!" שמעתיאת הכדורים פוגעים הקירות הצריף,
יצאתי החוצה ופשוט התחלתי לרסס, ריססתי כמו משוגעת, הכל! כל
דבר שזז, רציתי לגרום להם כאב, רציתי שימותו! שיפסלו! שמעתי את
הרובה שלי יורה בקצב רצחני: 9, 20, 50 כדורים ככה! כאילו שלום
לא קורה ואחרי כל כדור יוצא עשן שחור מהקנה. פתאום היה שקט,
חשבתי שהצלחתי וחיוך ענקי התפשט על שפתיי לא יכולתי לשמור על
עצמי, זה בא לי כמו איזה ריפלקס מתוך הבטן, צעקתי "יש!" ובאותו
הרגע הרגשתי את הכאב החד ביותר שהרגשתי איי פעם. ריססו אותי.
לא ריחמו על מחצית פיסת עור מגופי, כאילו כלום, וזה אפילו לא
כואב, לפחות לא כמו שחשבתי שזה יכאב, רק הרגשתי כדורים פוגעים
בי ואז הגיע פתאום הכאב... זה היה נורא... רק הרגשתי את הכאב
ואת הרעש באוזניים, רצתי הכי מהר שיכולתי חזרה לצריף, הנוזל
היה על כל הגוף שלי. "זהו! זה כבר יותר מידי!" החלטתי בליבי.
יצאתי החוצה, התחלתי שוב לרסס אבל הפעם מכל הלב, בעצבנות, לא
השארתי שום דבר בשום מקום, בלי רחמים, רק אני והרובה שלי.
"בום! בום! בום! בום! בום!..." שמעתי צווחות מקפיאות דם של
פציפיסטים שנפלו בקרב לא להם, בגלל השיגעונות של המפקדים
המאצ'ואים שלנו, הם לא יפחידו אותי יותר, אין לי לב יותר!
תמותו! זה בשביל הרגל של ג'רי! וזה בשביל היד שלו! וזה בשביל
שהוא לא רצה שאני אעזור לו! רק אני, הרובה שלי והמחשבה על ג'רי
מנצחים את הקרב, כי היום כבר לא נלחמים בשביל הפרנציפ. פתאום
שמתי לב שמיקי מאחורי, הוא הגיע, אולי כדי לעזור לי, "רוני!
אני לא יכול יותר!" הוא צעק לי מהצריף כדי להתגבר על הרעש.
"רוני! בואי לפה רגע! אין עוד הרבה זמן! הבטחת לממונים עלייך
שאת עוזרת לי בקרב!"
"אני לא יכולה לחזור עכשיו! אני לא יכולה להפסיק! אסור לי!"
המשכתי לירות, לירות ולירות ולירות... ואז פתאום (ידעתי שזה
יקרה מתישהוא) נגמרו לי הכדורים... רצתי חזרה, התיישבתי בצריף
ליד מיקי הסתכל עליי בבהלה, הבטנו אחד בשני במשך 10 דקות בערך
כשמבחוץ המשיכו לירות ושמענו כל הזמן את רעש הכדורים פוגעים
בצריף, חיכיתי לרגע שהכל ייגמר, לא נותר לנו עוד מה לעשות ואז
פתאום... "בזזזזזזז!" נשמע הזימזום הגואל, כולנו יצאנו
מהמקלטים והצריפים שלנו והתחלנו לצעוד לעבר החדר הראשי אחד
האויבים ירה בי ברגל עוד כדור אחרי שיצאתי בשביל הבדיחה,
התעצבנתי עליו, ג'רי הסתכל, שמחתי שהצלחתי למשוך את תשומת
ליבו, הגענו לחדר המפקד אמר שאנחנו צריכים לסדר את התשלום,
שילמנו לו וג'רי חזר הביתה... הוא לא רצה לשמור איתי על קשר,
כנראה שאני לא אראה אותו יותר... מעניין אם הוא בא לפה יותר...
כשחושבים על זה זה דיי כיף, אני צריכה פעם להביא את המשפחה שלי
לפה, אני, מיקי ויוני חזרנו הביתה באוטובוס ודיברנו, הם נורא
כעסו עליי כי לא הבאתי להם כדורים, שיכאסו, לא אכפת לי, אני
זכיתי לפגוש את מלך הפציעות...