א
כל הלילה דפק זלעפות הגשם בגגות,
ולא יכולתי להירדם.
כוכב התרומם דרך ענן, התנשא גבוה ולמעלה מזה,
הינה כמו דרך בתי-שיר ענוגים שקופים.
אי-שם בשדה הקרוב יילל
תן אחד שקע ביבבה
הרקיע תלוי היה על פני גגות, כחותם-עופרת,
נעול, אפור.
אני שכבתי מכורבל, ראשי בכר,
ולא רציתי - את החוץ הממטיר לשמוע
אך לפתע, תוך תנומתי הקלה אני שומע, מישהו מברכנו
ומטביע נשיקה על מצחי
אני פוקח את עיני, בחדר שורר חושך,
אך מתוך קרן-זוית קורן אור, אור בהיר,
ניצבת שם, מעורטלת מכל לבושיה
אחותי הקטנה חיה-שרה
אני מטלטל עצמי טלטלה על המיטה, פולט נהימה,
אני מושיט את ידי: אחותי, אחות קטנה שלי, ניצלת, מן הסתם?
אך היא, היא נסוגה: אל תיגע בי, אחי,
אחותך טמאה!
אני מושיט את ידי אליה, כשני סימני-שאלה מכוונים:
- "למה את עומדת עירומה, האחות?"
- "אוקראינים שלושה, את אחותך חיללו, אנסו
בטרם שחיטה ---"
ב
נמוגה דמותה בת-האור, בחדר-חשיכה,
החושך מעובה, בוא ותפוש אותו, וימש חושך כמו במצרים.
ומתוך האפלה אני קולט
אחותי בידי מעניה זועקת...
האחות, אחותי! - אני זורק עצמי כלפי מטה
אני נופל על ריצפת האבן
הוא שיטפטף-יחדור דמה אל תוך איבריי,
ויעורר את השלווים, ויתריע - אזעקה.
העולם כבר שכח את הילדים האלה ההרוגים,
העולם - על דמם השפוך כבר מזמן עבר.
אך אני, לא אשכח כבר את זעיר-פנייך מקרינות החוכמה
ואת בורות הקברים העצומים.
נמוגה דמותה בת-האור, בחדר כהה האור
אני רובץ על הרצפה. דמה-שלה תובע,
כוכב אחד בעד השמשה מעלה נצנוץ
ונופל פנימה קו אור מאת הלבנה
את גזע משפחתי, עקר הרשע,
אני לבדי, עלעל ירקרק, חי עדיין ואני רועד,
וחסר מנוח הוא מצפוני
וממורמר.
אחותי הקטנה, יד-ושם, זכר לשמך
במילים של יידיש ברורות -
שלא יאבד בנשייה סתם לריק זה זרעך
בהר האפר. חיה-שרה.
ג
דרך החלון מתפרץ הלילה, סמוך,
תנים מייללים ילל-פרא.
אני מתרומם מן האדמה, מדליק נר
וניגש להתבונן בתמונתך
מזה זמן ועידן לא ראיתי שער ראשך המתולתל,
בת-צחוקך המזהירה בעינך
מפוכחת כל כך המציאות הארורה
הנוטה עכשיו אלי מתקרבת.
תמונתך, במסגרת של עצם מתואמת,
מביטה מלאת-אור מעל שולחני.
עכשיו, היום בעת-לילה זו,
את אורחתי היחידה,
באהבה הנני מקבל את פניך.
אחותי הקטנה, חיה. אני מתכופף אל התמונה,
שפתי נוגעת - זכוכית קרה.
הנה נתגעשו בתוכו הגעגועים
בלא מתי, בלא למה
האירו הימים, רחוקי-רחוקים,
הבית, ביתנו מאז.
ביקתה, קטנה, שביל של חול,
חלון, ליד החלון עומד עץ.
אב, אם, אחות קטנה -
ראש ועליו שיער זוהר
אפון, קצרצר, גומת חן.
כמה בהיר אני רואה זאת, כמה ברור...
ד
ובזה היום היו מלאות לך 22 שנה -
גוף תמיר ושתי עיניים חומות,
ראש מלא זוהר ושיערות - בלונד,
תלתלי משי מאהילים על העיניים.
את היית אולי עכשיו חובקת תינוק
ובעדינות כה מנענעת אותו, לוואי
והוא היה על צווארך הצח הלבן
את ראשו הזעיר משעין, מתרפק.
את היית, לפנות ערב, אל הרחוב בריחוף יוצאת,
הכל היו אחר פסיעותיך עוקבים
הבחורים היו מסובבים את ראשיהם
מניין הופיעה המלאכית, מאין?
יופייך היה הולם בסנוורים את כולם,
הינה, ראה! ראה! מי זאת הישות הענוגה?
אך אבוי, בהר אפר את אי-שם מוטלת שרופה,
לשם מה אני חול, מה היה: לו? ---
אל תוך שורות-כתב רציתי לקונן קינתי,
לפלוט יללתי, בחרוז, עלייך, את יגוני...
אל שימשת החלון ניבט יום חדש,
יום של אור, כחול.
הציפורים כבר מזמרות על כל עץ,
בקולות דקים-רכים, בקושי נשמעים
ואני, אני עדיין עומד מול תמונתך,
כמו לפני תהום פעורה,
מרוקן מכל מילים.
