א
אי-המנוח, אל יתן לי מנוח
וילנא, ירושלים דליטא,
העיר של רעב ושל נבואה
העיר בת שמונים אלף יהודים.
לא, לא כולם אל השחיטה...
קצתם בקרב מול האויב, הפרא,
קצתם נורו למוות על שדות פונר...
על גבורתך - תדהמה קמה,
הררי אגדות נערמות
ב
הכל נמחה כבר שם-שמה,
הישיבות, המדרשים ה"קלוזים"
וגינת-הפרחים שלו הזעירה
בה צמחו שושנים,
ספריות ו"חדרים"
את הכל השמד השמידו, -
קברים, קברים, קברים, קברים!
כל מקום אליו אפנה,
כל מקום אליו אעיף מבט,
הכל כבר חרב, נחרך-שרוף
ג
עתה בחדרי הקטן,
בין קירות של עץ ולבדים
רואה אני מראות, שומע אני דיבורים,
נדמה, אני שומע ניגונו של ה"רבי" שלי
כן, רבי שלי רבי מיכל
תלמיד ישיבת ראסיילעס,
אני מכיר עדיין את תווי פניו
ואת הפאות, פאות השיבה,
ואת זקנו הארוך הנוקשה,
המגיע עד לחגורתו.
ד
כן, אני שומע פה בחדרו שלו
הוא מדבר אלי בניחותא
בשלווה זורם כה הקול
מעם שפתיו החיוורות.
פנינים נוטפות הן מילותיו
ואל להבות הופכות אותיות:
הן מכילות חרבות לטושות,
אנו - אלוהים, אלוהים גדול היננו!
מילותיו זורמות שלוות
ורקתו מרוסקת...
ה
אני רואה את אחי, אני רואה את אחותי
באות-מגיעות הדמעות -
חודרות בעד דלת וחלון,
מי, חלילה, יעצור את בואן?
ואמי הישישה הטובה
בעיניה העצובות
בהן לוחשות עדיין שתי להבות,
היא עומדת מקומטת ושחוחה:
שב עתה, בנו של "שבעה",
שום דבר כבר לא נותר ---
ו
לא-כלום, לא-כלום, כלום לא נותר
אך בקרבי זה הכל קיים וחי
בדמי שלי רשום, חקוק
בבשרי ברקמתי -
לתוכי את זה ספגתי - ינקתי,
איש לא יכול לטשטש, למחוק
ושעה שאני את עיני עוצם
ה"אז" אל מולי מופיע ובא,
ותמונות מתגלות מרחפות -
ואני שומע קולות ידועים, מוכרים.
ז
תמונות שטות-מרחפות והן באות,
תמונות באות והן נעלמות.
ימים כמו פרחים נותני ריח,
נדלקים והם שוקעים...
ימים כמו נרות מעלים אש,
מעלים אישם וכבים,
כל אלה, אשר שכחתי אותם מאז...
מחדש - עת אני קורא -
לאור חורבות עשנות-מחניקות,
באים הם, שבים אלי זיכרון...
ח
וילנא היא חורבה גדולה אחת,
הכל הלך, הכל נפוץ לכל רוח
ואת החורבן המזעזע
אני רואה עכשיו בעיניים פקוחות,
מעבר למרחק, מעבר למרחבים
מעל פני יבשת ומעבר לימים
בא דואה-רכוב האסון,
רואה אני את וילנא עולה בלהבות
והשלהבת גואה ועולה,
איש לא יבוא לכבותה!
ט
איש לא יבוא לכבות.
תחת רקיע מעונן, אפור,
עולה להבה, ימים, יממות,
בוער בית הכנסת של הגאון מווילנא,
בוערים "שולהויף", חצר בית-הכנסת וה"קלויזים"
והספריה, עקד הספרים העצומים,
ספרים זוהרים כשמשות,
הכל נשרף עתה, הכל יחד,
עמלם של דורות, אוצרות.
י
כן, אני רואה, אני רואה זאת עכשיו,
אם כי זה קרה אז, לפני רבות בשנים.
לעיתים פורץ-חודר כברק
האסון הכבד בחריפותו בתוככי הזכרון,
רואה אני סופק, כפיים, ידיים
מתנשאות, נושאות קללה אל מרומים,
רואה אני עיניים מלאות אמונה
מטילות עצמן אל להבות ועשנים...
נשמה הפורחת מן הגוף חותה,
כפי שפורחות אותיות מתוך "ספרים"...
י"א
וילנא, זו של שנות ילדותינו,
במעמקי זיכרון נותרה,
ימים עולי-ימים ושמשות בהירים.
הוי, כמה אהבתי-אהוב אותם...
לאט לך, כאב הזיכרון!
רק קברים שם נמצאים
דפי-שמות קדושים של גמרא, גליונות
קרועים-בלויים בכתב-ידי רשומים
וחלומות רקומים
בביקתתה הזעירה של אמי ---
י"ב
הו, היעלמו, הסתלקו הזכרונות!
בל יעיק כה כבדות הצער,
אותן שנות הילדות הטהורות
מקיפות אותי כולי עד להיחנק.
מופיעות, מרחפות פניה של אמי
העטופה במטפחת ראש,
לוקחת לה כוס תה במתק-סוכר
מגישה את זאת אלי, גם עוגה
הא לך, ילדי, קח "ועשה ברכה",
כל יהודי נוטל עליו עול מצוות...
י"ג
איפה את עתה, אמא, את הטובה?
האם, יהודיה וטהורה,
איפה זב שותת דמך?
איפה מוטלות עתה עצמותיך?
האם שרוף הכל בגטו וילנא,
או אם קבור בבורות פונר?
אני רואה הליכתך האחרונה, את מטפסת
תוך ייסורים וסכנות,
הס, לבבי... אל תאמר: אחר כך,
הלעט עצמך עד תחתית הכוס - גדושת-צער...
י"ד
וילנא מוטלת עכשיו בפונר,
בבורות העצומים העמוקים.
איש ברעהו משולבים,
אחד חובק שבעה
איש לתוך רעהו הצטמח,
צמח, איבר באיבר נתמזג,
רגל ברגל ויד על כתף,
כל-כולם שווים, אחים,
הן המלווה והן הלווה
כולם בניו של האחד, זה השבט.
ט"ו
יהודים פשוטים, כמו ימי החול,
יהודים יקרים וטובים.
שוכבים סוחרי וילנא גדולים,
רוכלים קטנים ב"ירידים"
את כולם יד אחת טבחה,
את המתנגדים ואת החסידים
את הרבנים, סנדלרים, חייטים,
על אף אחד מהם לא פסחו,
נרקבים אביונים ועשירים
בפני הרוצח הכל שווים
ט"ז
"ציוניסטים", קומוניסטים,
אנשים זקנים וילדים רכים
כטוהר מלאכים זכים, טהורים,
זה עתה גמולים משדי-אם
כמו, טהורים רב-יתר ממלאכים
וצחים רב-יתר משמי-שמים תכולים,
האל, קבל נא את קורבן הזבחים
אל מתחת לכסא כבודך,
אם הגיע יגיעו לפניך
אותם אפרוחים, הם אילמים,
י"ז
אותם האפרוחים, כמו נס ודגל
מניפים הם אגרופים קמוצים
דין וחשבון ממך יתבעו
האל, מעם השמים צא!
מה זה נעלת עצמך שם,
מאחורי שמים כחולים שבעה?
ואותנו אל ההפקר השלכת,
עוד רגע-קט ואין מהם עד אחד...
דמינו - מדורה אדומה,
שיהא כסאך מזדעזע
י"ח
שיהא כיסאך מטולטל טלטלה,
שיתעוות, שיתהפך
אין אתה יכול את האסון למנוע?
לפחות אל תשב בין כוכבים,
אל תצפה שיהללו אותך
ושבחים ירעיפו עליך למקומך שמה...
ילדים קטנים, יונים צחורות,
אותם המיתו
ואל הבורות השליכו
עד לא נותר מהם אחד...
י"ט
אולי היער, הוא יספר? -
על מה הבורות עטופי יגון הם, -
כיצד הרגו, שחטו
את בני האומה, עם סגולה.
אולי האדמה, היא תתעורר
ומרוב מכאוב וצער תיבקע,
ולעיני כל תחשוף ותגלה
את כל אשר בתוכה הטמינו - פ.נ...
אך לעת עתה הכל שם רדום,
צומחים מחדש שם פרחים צהבהבים
כ
פרחים צהבהבים, פרחים כחלחלים
ודגניות, פרחי דגן סגלגלים.
בימות חורף האפורים
רובצת האדמה מחושלת בקפאונה
ועליה מחליקה עגלת-חורף
חורט לתוך הקרח הברזל,
והשלג בלי הפסק יורד, יורד
כה תמים, חף ממעש, לבן
הגוי במזחלת צוחק צוהל, יודע:
"מתחתינו היא מוטלת, העיר ויהודיה!"
כ"א
מתחתינו עיר ויהודה,
שם במעמקיה קבורה וילנא
עטופה טליתות ו"קיטלים"
תינוקות סמוך ללידתם,
מלוא דורות מוטלים שם, דורות
מושרשים בקשרי אבות
נעקרו הם כליל על שורשיהם,
כעת מקוננים שם ינשופים,
ואימה ופחד משתלטים
על שדותיה של פונר.
כ"ב
הרחק סביב מישורים פתוחים
מתרוצצות רוחות והן בוכות,
זועפות כרוחות-סער הן נישאות
והן מקוננות, והן מקוננות,
וכדרכה תמיד, כן גם השנה
הוויליע - זה הנהר - בנחת זורמת
אך ילד יהודי, בן-יקיר הילד,
לא יוסיף עוד לבוא לברך: שלום,
כי שרפה אותו אש בוערת,
כי דקור הוא רובץ, פגוע חניתות...
כ"ג
נטל-רגשות-כבדים-מנשוא של יהודים,
מי עוצר-כח לבכות אסונה
של קהילה יהודית?
"גוואלד" מאין יילקח, יופיע מקונן
שירעים קול-זעקה כה אדיר,
שהארץ כולה נוע תנוע,
ובוקה ומבולקה, תרעד כולה
שידליק לפיד גדול ועצום
שישתלהב ויעלה תביעתו
גמול דם-קדושים במיליונים ---
