קינה של סבי, אברהם לב, על אימו שנספתה בשואה.

הקינה נכתבה במרץ 1946 ותורגמה לעברית מיידיש
ע"י יעקב שופט (ריכטר) ז"ל.

א

אמי הלכה אל פונר
ידיד נעורים הביא לי את הבשורה
געש-תסס אז בקרבי הצער:
קום השב לתחיה את אמך, לפחות בשורה אחר שורה!

שיהיה קיים אות-זכרון לה לפחות בדברך,
אתה, שלב אותה בשורות-שיר שלך, פשוט וישר
כי על פני אדמה זאת לא הספיק מקום, ד' על ד',
לגוף ההוא, גוויית אמך.

כי כלום לא נשאר מגופה הנכאב,
חופן אפר - גם אותו נשאה הרוח,
שמעתו בתוך-תוכו את הקריאה
ואותה במחברתו כצוואה רשמתי.

החדיר דברו אל תוכי הצער המדאיב,
נוצתו את זאת ציינה, תיארה,
את דרכה של אמו מווילנא עד פונר
ומעם פונר אל גבהים אין-חקר

התנשאה, התרוממה אל רום-מרומים
ולאן, לאן ירד זה אחר כך, המטיר אל מטה?
ואולי היא, אמי, הוטלה אלי
בהיותה דולפת, בתוך טיפת גשם -
הינה כדמעה פה עלי, על ידי
ואני לא הבינותי
וכך בנדודיה הגיעה אל ארצנו
אמו...


ב

היי זורחת, אמי, היי זורחת עתה גם לי
כדי שאוכל בשורותי אלה לתת לך תיקון.
אני עדיין רואה אותך - את יושבת בדיר-שחיטת עופות ליד הדלת
ונוצות עופות של זרים את מורטת, מורטת.

זכות זו ה"חזקה", לאחר פטירת אבא,
נשמרה לך,
וממלאכת המריטה חסכת פרוסת לחם
למען ילדייך, שבעה.

אבינו הלך בדמי ימיו
מאת העולם הזה, דמות זוהרת, טהורה,
ואת נותרת, כמו מוקפה-סגורה בטבעת
של ילדים, קטנים רכים.

ליבו של אבי לא עצר כוח לסבול
דם כה רב, גרונות כה רבים לשסע
עד בוא היום, יום חורף קר
ורגליו נחלשו, התמוטטו -

נפל תוך כדי עבודתו, החלף בידו,
שעה שבדק הוא את חודו בציפורנו.
סחרחורת, סנוורים טפחו מול פניו - התקרה והקיר -
קצבים, מתוך בית המטבחיים, על כפיים נשאוהו...

אמי, בעוצם גבורה, את שברה הבליעה,
ולא דמעה הורידה ולא קללה הטיחה,
רק טענה עליה את העול הכבד
לספק מזון, בגד ונעל לילדיה.


ג

הופיעו נא שוב, הבהיקו, הימים ההם הרחוקים, כדם עלי דגל.
עד היום אני עדיין נדהם משתומם:
מה לא עשתה אמי החלושה
למען הפעוטות שלה, היתומים?

שלא ינגוס הרעב בשינו החדה
בבשרם של הילדים.
מה לא עשתה אמי הקטנה
כדי לגרש מביתה את הדלות?

במעונה הזעיר היתה במשך ימים תמימים,
במכונת התפירה "זינגר", כותנות בשביל זרים תופרת,
ובערבים היתה היא בשוק, וילנא
תפוחים מבושלים נושאת, מוכרת.

ובערב שבת, בערב, ימי חג, בבית השחיטה
היתה היא יושבת יחד עם נשים אחרות פשוטות,
את הנוצות של תרנגולות שחוטות מורטת
בשביל עקרות-בית שבעות...

הופיעו, התעוררו בשבילי מן הנשיה, ההעלם,
אתם הימים-מאז, הרחוקים, מלאו הכאב -
שעה שלא הספיק לקניית לחם שכר מלאכת התפירה,
היתה שוטפת רצפות של זרים.

אמו החלושה, בידיה הדקות הענוגות,
באצבעותיה כנרות חלב דקיקים.
מלאות פצעים היו עם ערוב-יום לוהטות
והיו כבות כמו הפרחים עם בוא ערב


ד

כל כמה שאני רוצה להעמיק באותם ימים
נפוצים הם, מתפזרים כמו חרוזים מחוט-שני שנקרע.
אני מלקט את המילים ודוברן - זה קנייני היחיד -
אני רוצה להציב מצבה על קבר-אין-קבר של אימי.

הרי בשביל גווייתה אין קבר כלל,
רק אפר ואבק ורוח בלולים...
(מה עושה כאן עכשיו ליד חלוני העורב השחור?
מה רוצה הוא? שלומו של מי בא הוא לדרוש?)

אינני מתעייף מלהעלות זכר המהלך
מהלך הגבורה של אימי על פני רחובות וילנא.
שירי, אזור נא גבורה במילה מכונפת,
תן לפחות, הצד ולו בבואה חיוורת שלה ---

לא ידעה חולשה ועייפות בחיפוש אחר לחם,
ודבר לא נבצר ממנה, מאימי
ברצותה להקל מעל ילדיה המצוקה
וכדי שיהיה בידה גם שכר לימוד למלמד

עטופה במטפחתה - זו ה"פאטשיילע" - בעלת הגדילים, (1)
אני רואה אותה באה הביתה מבית-השחיטה, גוררת רגליה
נושאת בשביל הילדים רגליים של האווזים,
הגרוגרות, הראשים -

תמורת מריטת נוצות העוף היה זה התשלום,
את זאת הייתה מנדבת לה כל דבירה עשירה...
עוררי, חשפי, הציגי בפני את ה"אז" העצוב
ואל תעלי חלודה, ואל - תתכסי רקב! ---


ה

אמי הלכה אל פונר,
(ידיד-נעורי כך מזכיר לי)
אמי נטלה חלקה בגזר הדין
עם הקדושים שלנו, המיליונים.

אך מתוך הררי האפר זורחת היא מולי
כאילו דלק שם נר-נשמה של "יארצייט"... (2)
ליד החלון יושבת היא עתה וקוראת
את פרשת השבוע בספר "צאינה וראינה (3)
שוררת שבת-מנוחה, עליה שורה השכינה,
בדומה לשלג בחוץ על גגות,
ערסלה אותה, את אימי, במתיקותו של ה"טייטש חומש", (3)
העלתה אותה מן השפלות-על "למעלה מזה"

ואף על פי שבדמה שקוע פרך כל ימות השבוע,
וכל איבריה יגעים, מרוסקים
עם זאת על שפתיה החיורות שורה בת-צחוק,
כאילו שמעה זה עתה בשורה מה-טובה.

אמו ישנה ובידה אותו ה"טייטש-חומש", היא ישנה,
ודאי היא מעורסלת בחלום, כולי בהיר,
כי כל אשר עליו חלמה ואליו קיוותה -
בא ונהיה
הילדים - הם שבעים ולומדים הם היטב,
הגג מעל לראש גם הוא קיים ומובטח...
אך בתוך-תוכה עמוק, בדמה השקוע בשינה
נישא ובא גזר-הדין בסופה וסער.


ו

רומז עץ הדקל פנימה אל שימשת חלוני,
עטרתו הדקה נעה אט-אט, בקושי נעה
הענפים נפרדים ומביניהם משהו מתרומם,
אמי מתרוממת בריחוף משם אל מולי.

היא אומרת: "אילן היה הייתי, אילן רחב-ענפים,
בעל שרשים מעמיקים מטה-מטה,
את כל אלה הכרית המוות הזועם,
נותרת רק אתה פה, אתה עם שיריך

ומנסה אתה לשרטט פה, לתאר את דמותי,
את מהלכי מלא-העצב על פני אדמה כאן -
הצנע, הסתר את שורותיך, בני, גנוז זאת!
כי מי בכלל ישמע, יאזין להן?

כי מהו, בני, מה ערכו של שיר בעולם של רציחה?
בימינו, הכתיבה היא דבר-פלא, והיא חידוש,
ובפרט, שעה שאת דברך המיוסר
אתה פולט בקינה בלשון ברורה והיא יידיש..."

אמא שותקת. בענפי אילן זה היא נמוגה, נעלמת
ושפתותי שלי אילמות.
שקיעת המערב בתוך האילן ניצתת,
וכבה ואיננה.

ולפתע פתאום בדמדומי ערב אני רואה
בינות לשורות-זוטא של שירי
אימי בוערת לעת-ערב בדומה ל"סנה",
והיא קמה לתחייה, שבה לתחייה.


ז

בה במידה - בה גדלו הילדים והגביהו תמירים, (4)
עיניהם - בהן אומץ והן צוחקות -
כן איטית יותר הפכה צעידתה של האם
וכתפיה נתכופפו יותר, שחו.

הראש השחור - נמלא קווצות שיער אפור,
וקמטים דקיקים הקיפו העיניים,
המציאות הקודרת של האלמנות
ינקה-סחטה את חיותה כליל

לא-תמיד יכלה היא כבר - ממיטתה להתרומם
לצאת להתרוצץ להשתכר לפת לחם.
לא אחת כבר אמרו לה ילדיה שבגרו:
"המשיכי לשכב, אמא, כבר מותר לך ל"נדב" זאת לך!"

האחות היתה "מחייטת" מעשה תפירה של זרים,
האח הלך, צעיר ורך, להיות סוחר
בבית לא רעבו עוד ללחם -
הילדים הצעירים יותר למדו.

אימנו הרגישה, בבת אחת הרגישה
את העייפות כולה, עמל-הפרך של כל שנותיה, ברמ"ח איבריה,
ועטופה בתוך מטפחתה "פאטשיילע" הנושנה
ישבה שעות תמימות ובידה סידורה

סידור "קרבן-מנחה" עצום היה לה לאמא,
היתה היא יושבת, גחונה עליו בכתפיה הכחושות,
את כל ה"תחינות" משם היתה היא שואבת ואומרת
וציננה בזאת את ליבה המלא וגדוש.


ח

בדרכך האחרונה, אמא, לא ליוויתי אותך,
ולא עברתי איתך את כל הסכנות
שעה שאותה כנופיה חומה זרעו מוות
ואותך הדפו-הריצו אל פונר.

אני מכיר את האיזור שם - מה נפלא ביופיו.
לא אחת בימים של קיץ
היינו שם - אנו הילדים - על מישורי פונר
מלקטים פרחים.

כיום - זללה האדמה לשובעה
דם יהודים, יהודי וילנא והסביבה.
כיום צומחים שם עשבי-בר גבוהים ודשנים,
מדושנים וספוגי גשמים, בשפע בשרם ודמם של יהודים.

את הלכת בדרכך האחרונה והסידור בידייך,
עטופה במטפחתך הישנה
ושעה שכדורו של הרוצח את ליבך צרב,
עדיין מלמלו שפתייך - תפילות...

הוי, כמה הייתי רוצה - שם על שדות פונר
ללכת לנסות למצוא דף מתוך סידורך העבה,
ובין כל העצמות למצוא את גווייתך
וללקט את איברייך שהפכו אבק פורח.

אך מאום לא נשאר כבר מכל הווייתך,
נשרף, נשרף, והרוח פיזרה הכל,
הזמן-טחן.
אני רואה יד, רבת-עוצמה יותר מן הזמן, שם על שדות פונר
רשמה את כל הרעה
והיא תתבע: התחשבן! --- (5)

(1) - פאטשיילע, shawl, kerchief
(2) - יארצייט, anniversary of a person's death
(3) - (טייטש-חומש) הוא ספר ביידיש לנשות ישראל שנכתב
על ידי הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי בסוף המאה ה-16.
(4) - שלאנק (דקי גזרה)
(5) - ציילונג