היא רק רצתה לברוח אל הירח
ולהחליף את האיש על הירח.
שם, רחוק- רחוק מכל הכאב
שלה.
היא תוכל להביט באיש אותו אוהבת.
היא תוכל לשבת לה בשקט-
בלי שאף אחד יפריע לה...
ולפעמים- היא תלך לכוכבים אחרים ותפזר
עליהם אבקת קסמים, חול זהב שמכיסיה,
אותה האבקה שמאירה את הירח.
אגב- הוא לא עשוי גבינה.
הוא כמו כדור הארץ, רק רחוק מכאן,
ושקט, בלי אנשים שיפריעו לה.

זה לא המוות שהפחיד
אותה,
זה המרחק מאהובה.
לאן תלך אחרי שתצא
מהגוף שלה?
היא לא רוצה להיות
רחוקה ממנו.
על כן- מפחדת למות.

היא שוכבת לה במיטה.
ימים. ולילות.
וימים ארוכים.
היא שוקעת בעצלות,
או שמא
דיכאון?
היא לא עושה כלום.

(אני סולחת לך יקירי,
זה לא באשמתך.
אתה לא יודע).

ובכל פעם שהיה רעב-
בא ונגס מליבה חתיכה.
והיא-
מפעם לפעם יותר מתעלפת,
ואז מעידה מביכה,
שוב קורסת.
והקשר חזק ועמוק ומוזר.

והילדה המבולבלת הזאת-
דבר אחד ידעה מה רצתה-
שלא תהיה מלחמה.