אנחנו פחדנים.
תמיד משהו מפחיד אותנו.
זה יכול להיות הפחד להתאכזב או הפחד שלא יאהבו אותנו. ואז מה?
אז נצטרך להיות לבד. אנחנו פוחדים מלבד מוחלט.
אולי היינו חולמים לעצמנו חוף נידח ושקט שבו רק אנחנו לעצמנו.
אבל זה לא שבשלב מסוים היינו משתעממים, פשוט לאט לאט היינו
מתחילים לפחד. לחשוב שהחיים קצרים מדי או לחלופין ארוכים מדי.
והיינו רוצים מישהו לידנו. סתם בכדי להניח את הראש, לחלץ
עצמות, ללטף, להתלטף.

אנחנו פוחדים מהחיים. שהם יכו בנו כשלא נהיה מוכנים.
בשביל זה כסף הוא רשת ביטחון. וגם משפחה חזקה.
וכמו עריצים מגלומנים שמפחדים שיום אחד הכל יגמר אנחנו בונים
לנו חומות ומגדלים. רק שהחיים לא יכו בנו.
מה דעתך לחבק אותי קצת?
קר פה.
מפחיד.
לבד.
בבקשה...