שוני שלום,
כבר מזמן לא כתבתי אליך.
אני לא יודעת במה להתחיל אז אני אתחיל בבנאלי:  מזג האוויר אלא
מה.  הסתיו כאן השנה הרבה יותר קשה מהשנים הקודמות. אומרים שזה
בגלל אפקט החממה או החור באוזון או השד יודע מה. אני לא יודעת
ממה זה אבל בלילה כשאני מתכסה בשתי שמיכות פוך ובפיג'מה עבה
אני חולמת לפעמים על הסתיו בתל אביב, עם השמיים סגולי השקיעות
והריח של הגויאבות, הקלמנטינות והרימונים שבשוק.
שמעתי מאמא שהיה עוד פיגוע בעפולה. הבת דודה של שולה השכנה
שלנו נפצעה ואמא כל הזמן אמרה לי בטלפון "אלוהים אדירים, היא
רק בת 19, המסכנה. אלוהים ישמור." אני לא יודעת מאיפה היא
התחילה עם העניין הזה של "אלוהים ישמור". גם "בעזרת השם" היא
אומרת די הרבה לאחרונה. אמרתי לה: "אמא, ממתי נהיית מאמינה?"
והיא אומרת לי: "לא נהייתי מאמינה אבל ליתר בטחון, בימנו כבר
אי אפשר לדעת." זה בכלל נהיה מן משפט כזה שלה- "בימנו כבר אי
אפשר לדעת." זה בא בכל הווריאציות האפשריות- "מתי יגמרו לבנות
את המחלף? - מי יודע, בימנו כבר אי אפשר לדעת." "מתי אילן
יחזור מהמזרח? - מי יודע? בימינו עדיף לו שלא יחזור." "מתי
רותי ודורון הולכים להתחתן? - הם מחכים לראות מה יהיה." והמילה
הזאת, "המצב" שנהייתה כמו מן שם-קוד שחוזר בכל הזדמנות - "בגלל
המצב": "בגלל המצב עלו מחירי הירקות", "מאז שהתחיל המצב אנשים
כבר לא יוצאים מהבית", "במצב הזה כבר אי אפשר לדעת." (שזה מן
שילוב אלגנטי של שניהם).
בקיצור, ממה שאני שומעת יותר ויותר אני מרגישה שלהיות עכשיו
בארץ זה לא תענוג כזה גדול. מצד שני גם בניו יורק זה לא
פיקניק. במיוחד לא כשכל כך קר. אנשים כאן כל הזמן מדברים על זה
שצריך לעשות שלום בינינו לבין הפלשתינאים. יש להם כל כך הרבה
דעות שזה מדהים אותי לפעמים. כמה אמוציות ודעתנות קשורה ב"מצב"
הזה במזרח התיכון. לפעמים אני חולמת, חלום פיזי כמעט, לעלות רק
לרגע אחד על מטוס, לנחות בבן גוריון, לקפוץ הביתה לכמה שעות,
ללכת בערב לים עם אבטיח וגרעינים, לבקר את סבתא, לבקר את גידי
ולעלות על המטוס בחזרה. רק להריח לכמה רגעים את הריח הזה של
תפוזים של תחילת העונה, לראות את הטיילת בתל אביב ואת הגינה של
סבתא. כמה חסרים לי הדברים הקטנים האלה כאן. ומלפפונים.
מלפפונים כמו שבארץ. במבה ושוקולד השחר עוד אפשר לקנות בניו
יורק אבל מלפפונים נורמליים אין להשיג. שלא לדבר על חומוס אבו
גוש ועל גבינה לבנה של תנובה.
אבל למרות כל הדברים האלה מתרגלים מהר מאוד לחיים פה בניו
יורק. כל כך מהר שזה מפחיד. הכל כאן טוטאלי כל כך ונוח כל כך
שאין מקום ליותר מדי נוסטלגיה. וחוץ מזה שיש פה מלאן ישראלים
ככה שלא עובר יותר מדי זמן בלי ששומעים עברית ברחוב.
אתה יודע, חשבתי על זה שלא הכנסתי אותך לרשימה הזאת של הדברים
שהייתי עושה אם הייתי קופצת "רק לרגע" לארץ. אני חושבת שזה
בעיקר בגלל שכל מה שקשור בך לא מרגיש לי אף פעם "רק לרגע".
תמיד זה מלווה אצלי בתחושה של משהו שצריך הרבה מאוד זמן.
הבשלה. אולי זה גם בגלל כל השנים האלה שאנחנו מכירים. כאלו שאי
אפשר לצמצם אותן לשיחה קצרה של כמה שעות בבית קפה או על שפת
הים. וגם בגלל שזה עוד כל כך לא סגור אצלי, הסיפור שלנו. אני
לא בטוחה בכלל שאי פעם זה ייסגר. יש דברים שנשארים אתנו עד
המוות, ככה אני מאמינה. והסיפור שלנו הוא מהדברים האלה שחותכים
גבולות, זמן והתרחשויות. אני יודעת שמן הסתם עברו עליך כל כך
הרבה שינויים מאז הפעם האחרונה שדיברנו. אני יודעת גם כמה שאני
השתניתי וסביר להניח שגם אצלך הדברים השתנו. אף פעם לא הכרתי
מישהו כמוך וסביר להניח שאני גם לא אכיר.
יש לי ליד המיטה עדיין את השיר הזה שכתבת לי לפני הרבה שנים:

"החסידה, מקורה ארוך ודק וכנפיה גומאות מרחקים: לפגוש במרחק
הזמן חבר ותיק, מעבר לים ולמדבר.
ומרחק כזה רק חסידות יודעות לעבור."

לקח לי הרבה מאוד זמן להבין את השיר הזה, שוני. אבל כבר מהרגע
הראשון הבנתי כמה שהשיר הזה הוא אתה. גל כזה של געגוע מציץ
אותי עכשיו. שוני, בגלל זה אני כל כך ממעיטה לכתוב לך. ידעתי
שזה בטח יקרה עוד כשהתיישבתי לכתוב לך אבל זה תמיד מפתיע אותי
מחדש, העוצמה הזאת. למרות כל הזמן שעבר, למרות המרחק.
אבל מרחק כזה רק חסידות יודעות לעבור, לא?
אני עושה הפסקה קטנה. תכף אשוב.

חזרתי. עברו יומיים מאז שהתחלתי לכתוב. קראתי שוב את מה שכתבתי
וכרגיל התחשק לי לזרוק את הכל לפח ולהתחיל מחדש. בכוח ממש
הכרחתי את עצמי לא לעשות זאת ולהמשיך מאיפה שהתחלתי. קח את זה
לתשומת לבך - כנראה שהתבגרתי מעט.
לפני שאני אשכח - ג'ונתן מוסר לך ד"ש.
הוא אמר לי במפורש: "Tell Shony I said Hi". אז אני מוסרת
ומקווה שזה בסדר מבחינתך. אני חושבת שהוא מפחד ממך. מפחד מהזכר
שלך יותר נכון. הוא מבין שיש דברים בינינו שהוא אף פעם בחיים
שלו לא יבין. וחוץ מזה, הוא יודע שיש דברים שמשותפים לי עם
האנשים מהארץ שהוא לא יוכל לשמש להם תחליף. אתמול בבוקר הלכתי
לי ברגל ליוניון סקוור ומצאתי חנות ספרים קטנה ומקסימה של כל
מיני ספרים מיוחדים ונדירים. פשפשתי שם שעות במדפים ובערמות
שליד המדפים (כמו שלימדת אותי - הספרים הכי שווים מסתתרים לרוב
דווקא בערמות הקטנות האלה). ומצאתי שם ספר שירים קטן ומקסים
לחלוטין של איזה משורר לא ידוע בשם ויליאם סטנספילד, מאורלנדו
או משהו כזה. פתחתי אותו באקראי ומצאתי שם את השיר הבא:

Over the mountains, beyond the wind, above the empty deserts
and the lands of asphalt- there goes my little starling,
brave and determined.
One day it will land on your windowsill, it's heart
trembling and singing.
Will you see it with all it beauty then?
Will you know it's mine?
                                 
אין מקריות בחיים. כבר מזמן למדתי את הלקח הזה.
הכל צפוי והרשות נתונה, אומרים, אבל אני חושבת שבגלל שהרשות
נתונה הכל נהיה צפוי. מה כבר יכול אדם לעשות עם הרשות הזאת
מלבד מה שצפוי? כולה בשר ודם ורגשות ומחשבות ותחושות. ועם כל
המכלול הזה יש רק מספר מוגבל של קומבינציות. מספר אסטרונומי
אולי אבל בכל זאת צפוי. והוואריאציות השונות שקורות בלי הפסק
הן כולם בסופו של דבר נתונות בתוך אותה מסגרת די פשוטה וידועה.
אפילו הסיפור שלנו שוני, כבר בטח קרה בוואריאציות שונות. תראה
איך שסטנספילד ידע לספר עליו.
הזרזיר שלך כבר בטח מזמן נואש ממני, הוא חיכה הרבה זמן על אדן
החלון ואני בכלל לא ראיתי אותו. כל הזמן הזה בכלל חיפשתי
חסידות בשמיים. על גגות הבתים, מעבר לים ולמדבר.
אני מתגעגעת אליך בטירוף, שוני. בימים האחרונים קשה לי להתרכז
בעבודה. הבנות במשרד אומרות שאני בטח במחזור. ג'ונתן מביט בי
מרוחק כזה מבעד למשקפיים הדקיקות שלו, מסך זכוכית, קירות עשן,
ומחכה שזה יעבור לי. הוא חכם ג'וני. הוא יודע שגם זה בסופו של
דבר יעבור. כמו שפעת. בפעם הבאה זה אולי יהיה קל יותר, קצר
יותר, מי יודע? - בימנו כבר אי אפשר לדעת.
אני עייפה עכשיו. עייפה מהעייפות ומהלב המזמר שלי. אני אשלח לך
את המכתב בדואר חסידות ואמשיך להביט אל האופק.
ואולי ביום מן הימים, מעבר לים ולמדבר, אשמע את הקול הזה שקורא
לי בעוז, בדמי, ומעל המזמן מצווה ברכה.
ואז אפרוש את כנפי אל הרוח ואל אשר אבד.  
מיקה.