הפחיד אותי כשכמעט נגעת איפה שאסור. הפחיד אותי גם כשלא נגעת,
כי ידעתי שאתה שואף בסתר ליבך לנגוע שם. הפחיד אותי כשחיבקת
אותי חזק ונשקת לראשי, כי לא היינו תמימים. הפחיד אותי כשרקדנו
צמוד בחדר האורחים, כמו ואלס של פעם, אוחז במתניי ביד אחת
והשניה אוחזת בידי, שלוחה מעט קדימה, לצלילי פסנתר עצוב מתוך
רשימת האמפי שלי. הפחיד אותי שרקדנו מאז עוד כמה פעמים, ועדין
הרגשתי כמו שרקדנו אז לאותו פסנתר. מפחיד אותי שאתה מדבר עם
אחרת עליי, ועל הקשר שלנו, המוזר. מפחיד אותי לחשוב שאנחנו
הידידים הכי טובים בעולם ועדין לפעמים אני מרגישה איך עומד לך
כשאנחנו מתחבקים חיבוק ניחומים מבכי על מישהו אחר או אחרת.
מפחיד אותי שהיד שלי מטיילת בלי בושה על הגוף שלך, ואני מנסה
בכוח להפסיק ולא יכולה. מפחיד אותי שאתה מתעלם מזה כשזה קורה.
מפחיד אותי שאתה מספר לה על טיב הקשר שלנו, על השיחות הכי
אינטימיות שלנו, למרות שהיא חברה טובה שלי ואני מספרת לה את
רוב מה שקורה איתי. מפחיד אותי שיש דברים שאפילו לך אני לא
יכולה להגיד. כמו ביומולדת שלי, שהלכנו לשבת רחוק-קרוב ושברתי
בלטה על הרצפה, ואז קרה מה שקרה (מה קרה?) והייתי כולי חרדה
ובלבול וזכרונות וכאב וחוסר אונים ומצוקה ופחד. הפחיד אותי
אז כל כך, שלא יכולתי לספר לך למה בכיתי כמו מטורפת ולמה הלב
שלי דפק מיליון פעמים בדקה ולמה הייתי כולי צמרמורת וסערת
רגשות. הפחיד אותי שנבהלתי ממך. הפחיד אותי שלמרות שאני סומכת
עליך בעיוורון שתהיה טוב איתי ועם התולעים שלי, בשניה הייתי
מסוגלת לשכוח שאתה אתה ולהבהל מהאקטים שלך, פזיזים או לא,
בצחוק או ברצינות. הפחיד אותי שכשהיית עם אותה אפאתית הייתי
אני רוב הזמן ירוקה מקנאה, אבל שמחתי שסוף סוף תהיה יותר רחוק
ממני ואז לא אאלץ להתמודד עם כל הפחדים האלו שבאים לי כשאנחנו
יחד. מפחיד אותי שאתה מדבר במילים גבוהות ואוצר מילים לועזי
עצום ואני לא מבינה. מפחיד אותי שאתה לפעמים מדבר איתי ואני לא
מצליחה להכנס למוח שלך, ועדין כל פעם אתה מצליח להכנס בלי
בעיות לשלי. מפחיד אותי שאתה לא אוהב אותי כשאני מאושרת. מפחיד
אותי שאחרי כל שיחה איתך אני חוזרת שונה מכשהייתי, שונה מאד,
ושרק אתה מסוגל לעשות לי את הסוויטץ' במוח ולהפוך אותי
לאחרת. מפחיד אותי שאתה חכם כל כך ועשיר כל כך בידע וברגש ואני
ריקה. מפחיד אותי שאחרי שאנחנו מדברים או שבא לי למות כי כלום
לא שווה אותי או שבא לי לחיות נון סטופ. מפחיד אותי שאתה מכיר
אותי לעומק בלי בעיות, ושאתה קורא אותי כמו ספר, בלי מאמץ,
בקלות רבה מדי, מובנת מאליו. הפחיד אותי שאתה וההיא חזרתם לדבר
במתכונת רגילה משהו, והרגשתי מוזנחת, אולי לא בצדק. מפחיד אותי
שאתה ואבא שלי מתסדרים יופי כי אפילו אני לא מסתדרת איתו.
מפחיד אותי שאתה ואני הם מה שאתה ואני - ידידים בצורה יוצאת
דופן, מתקשרים בלי סוף... בלי סוף, גם אחרי חודשיים של שתיקה.
מפחיד אותי שאני יודעת שאנחנו יכולים תוך שניה להפוך למשהו
יותר ממה שאנחנו היום, ועוד יותר מפחיד אותי שאני יודעת שאם זה
יקרה לא נשוב להיות מה שהיינו, אובדן גדול לי ודמיון מפחיד מדי
למקרה שכבר קרה לך, בערך.
מפחיד אותי שאנחנו יכולים לשבת בחדר שלי שעות ובמהלך כל השנה
וחצי האלו לא הייתי בבית שלך אפילו פעם אחת, וגם אם אני יודעת
למה לא נוח לך בבית שלך אני עדין לא מבינה איך זה יכול להיות.
מפחיד אותי שאפילו איתך אני תופסת את עצמי לפעמים על חם עושה
את הדברים שאני עושה כדי להרשים חיצונית נערים זרים או כאלה
שאני מעוניינת במבט שלהם - מסדרת את החולצה שתחמיא לציצים שלי,
מכניסה בטן באופן טבעי, מסדרת את השיער. מפחיד אותי שאולי כי
אני לא מתקשרת להעיר אותך מוקדם בבוקר או כי אתה לא רמקול
בשבילי אתה שוכח אותי מדי פעם.

מפחיד אותי שאני לא יכולה להגיד לך את כל הדברים האלו כשאתה
שואל אותי אם הכל בסדר. אז זהו, שתדע. הכל לא בסדר. הכל מאד
לא בסדר. אין לי אומץ לומר לך בפנים את כל זה, כי אתה מלחיץ
אותי עם העיניים הבוגרות שלך, מפחיד אותי שתצחק עליי שאני
מגוחכת. אתה מפחיד אותי, המחשבה על שנינו יחד מפחידה אותי,
ואני רק רציתי לבקש שתפסיק, ושלא תפחיד אותי יותר.