איך רציתי שתצעק עליי.
רציתי שתצרח עליי את המילים הכי כואבות שיש לך.
התחננתי שבדיוק כמו פעם, תכתוב לי שאני צרובה לך בבשר.
רציתי להרגיש את הכאב הזה בעור.
לכאוב אותך, כואב בגללי.
כל כך רציתי שתכתוב לי שוב, כמה שאני אסורה.
ובוערת, ונשרפת ושורפת.
וכמה שהייתי תשוקה גדולה ונשארתי רסיסים.
כמה רציתי שתכאיב לי.
במילים.
בצעקות.
אל תחבק.
אל תסתכל.

אבל אתה בוחר בדרך גיהנום בשבילי.
אתה שותק.
מחבק אותי.
מסתכל עליי.
בוחר לבלוע מועקות,
להעלים ממני מילים.
ולא צורח כמה אני מכאיבה.
אתה לא אומר כלום.
ולא מטיח בי את הבערה שאני.
אתה שותק.
שותק.
ש ו ת ק.
והשתיקה הזאת צורבת בי יותר מאלף סכינים.
והשתיקה הזאת גוררת ממני יותר דמעות מכל מכתב אחר,
ושיר.

והשתיקה הזאת,
היא האוויר הקר שממלא את הסדקים שלנו, בינינו.

ודעתי נטרפת בקרביי.
מתהפכת בלילות לבנים.
תופרת פחדים וחרדות לשמיכת כאב.
(מתבוססת בקיטש.)

היינו סרט, היינו אשליות.
(איך כשחשבתי שניצחתי,
התגעגעתי אלייך שוב.)

15.4.06
(20:46)

היה קטע בבלוג.
משום מה יש צורך להשאיר חותם גם כאן.