'אמא!'
'מה חמודי?'
'מתי נגיע כבר?'
'עוד מעט, מתוק, אנחנו כבר קרובים.'
'אבל זה מה שאמרת קודם, לפני המון זמן!'
'אתה צודק, חמוד, אבל באמת כמעט שהגענו. הנה, שמעת מה שהדיילת
אמרה, התחלנו בגישה הסופית לנחיתה. מעכשיו זה לא ייקח עוד
הרבה'.
'נמאס לי! הטיסה הזאת לא נגמרת! אני רוצה הביתה!'
'שים את הראש שלך פה, מתוק שלי, הנה, ככה יותר טוב'. החליקה
בידה על תלתליו החומים, עצמה את עיניה וחשבה לעצמה, באמת שזה
לקח להם המון זמן הפעם, מעניין מה עיכב אותם.

צלצול ההקדמה של הרמקול הקפיץ אותה. לא ידעה כמה זמן נמנמה.
השתוקקה לקום ולמתוח את רגליה המאובנות, אבל העדיפה לא להזיז
את הילד, שישן שינה כל כך עמוקה בחיקה.
'אנחנו מתקדמים בתהליך ההנמכה אל עבר "מציאות"', רעם הרמקול
שמעל לראשיהם. 'היה עיכוב קל בגלל פעילות של כלי טיס אחרים,
אבל כעת העניינים הסתדרו, ואנחנו בדרכנו למטה'.
הילד זע תחת זרועה, כמו מתלבט אם להתעורר. ההודעות שלהם תמיד
היו רועשות מדי, חשבה לעצמה. 'תמשיך לישון, אהובי, תמשיך
לישון', אמרה בקול הרך והמשכנע ביותר שהצליחה להפיק.
'הבטחת לי דובי', מלמל, כאילו ממקום רחוק.
'נכון, הבטחתי לך דובי, ואקנה לך אחד כזה כשנגיע ל"מציאות".
חיפשתי בכמה חנויות בנסיעה הזאת, אבל לא היה שום דבר יפה'.
היה, בוודאי שהיה, אמרה לעצמה, אבל לא במחירים האלה, לא
אדוני.
'את האמא הכי טובה ביקום'. בקושי שמעה את המלמול שעלה מפיו.
'ואתה הילד הכי טוב ביקום', אמרה חרישית, כשקצב נשימותיו מואט
והוא נרדם שוב.

'כל הנוסעים נדרשים להתיישב במקומותיהם ולהיחגר', רעמה ההודעה
בחלל הדחוס של מטוס החלל. נדרשים? חשבה לעצמה, פעם הם היו יותר
מנומסים והסתפקו ב'מתבקשים'. המקרים האחרונים הדליקו כמה נורות
אזהרה בחלונות הגבוהים, כנראה.
'אנא העירי את הילד וחגרי אותו', קטע את מחשבותיה קולה של
הדיילת.
בחוסר חשק, כמעט בכאב, ניערה קלות את כתפיו של המלאך הקטן שלה.
'חמוד שלי, אנחנו צריכים לשים את החגורה', לחשה באוזנו.
'בסדר', הכריז בקול רם, והזדקף מיד במושבו. היא רכנה לעברו,
מושכת את החגורה הכפולה מעל לראשו ונועלת אותה אל תאומתה שעלתה
מהצד השני של המושב. וידאה שוב שהבורר שבצד המשענת נמצא על מצב
"ילד", ונרגעה.
אחר הזדקפה, מתחה את שתי ידיה מעל ראשה ומשכה בחוזקה. חשה את
חוליות הגב שלה מתיישרות ומוצאות מחדש את מקומן. תפסה את
החגורה ונחגרה גם היא.
'אנחנו ממשיכים בגישה לנחיתה, המלווה בהורדה דראסטית של
המהירות', חזרה ההודעה ומילאה את תא הנוסעים. 'אתם עלולים לחוש
באי נעימות קלה בזמן ההאטה. בשום מצב אין לשחרר את החגורה או
לקום ממקומכם'.
וכאילו כדי לרכך מעט את המסר המרתיע, המשיך הרמקול: 'מזג האויר
ב"מציאות" הוא נוח, מעט קריר. בשעות היום ירדו ממטרים פזורים,
אבל כרגע השמים בהירים. השעה ב"מציאות" היא שמונה ארבעים
ושמונה בערב. להזכירכם, שעוניכם מותאמים ברגעים אלה באופן
אוטומטי לזמן של "מציאות", ואין צורך לכוון אותם'.
אלה הדקות הכי מסוכנות, נזכרה במה שאמר לה בעלה באחת הטיסות
הראשונות שלהם ביחד. אם נעבור אותן בשלום, נגיע לאדמה בחתיכה
אחת. גל עמום הרעיד את הקיר שמשמאלה. ניסתה לדמיין את שעובר על
צידו השני, את להבות האש האדומות שמלהיטות את הציפוי שעליו, רק
כמה עשרות סנטימטרים מכתפה.
'אמא, מה זה?' מלמל הילד בבהלה.
'זה האוויר של הבית שמקבל אותנו בברכה. הוא תופס את המטוס
ומוריד אותו לאט לאט לאדמה', ניסתה להרגיע אותו, וגם את עצמה.
כל הפעמים שעברה את זה לא שיככו את הפחד שאחז בה, וידעה שכמוה
גם בעשרות האנשים שישבו מלפניה, מאחוריה, לצידה וגם במפלס
שמעליה.

אורות התא הבהבו כמה פעמים, וחריקה צורמת עלתה מהרמקולים. הקיר
רעד חזק יותר, בתנודה ממושכת, מקפיאת דם, שנמשכה ונמשכה - לא
יכלה להעריך כמה זמן - ונעלמה בהבזק אחד של שקט. נשימתה, שלא
זכרה לכמה זמן עצרה אותה, חזרה והסתדרה. סובבה את ראשה במהירות
אל בנה, וראתה אותו יושב זקוף, זרועותיו צמודות לצידיו כמו
חייל ממושמע.
'היית ממש גיבור', אמרה, כשגאווה ממלאת את חזה.
'כי אני כבר גדול ולא פוחד', ענה לה.
רעד חזק הקפיץ אותם שוב ודעך. נזכרה במערכת הגלגלים שנשלפת
ממחבואה בשלב האחרון שלפני הנחיתה.
'בעוד דקה ננחת בשדה החלל של העיר "מציאות".' הפעם היה זה קול
אנושי, גברי, של אחד מיושבי תא הטייס. 'אני מזכיר לכם להישאר
חגורים וישובים עד לעצירה המוחלטת של המטוס. תודה שטסתם ב"כנפי
המציאות".'
עכשיו יכלה לחוש בנפילה שלהם אל עבר האדמה. ניסתה לא לדמיין את
שראתה בטלוויזיה יותר מפעם אחת, את גוף המתכת הענקי הצונח
במסלול קשתי, מתקרב אל הקרקע ונושק לה בצמיגים מעלי עשן.
מכת המגע עם משטח הבטון הייתה עדינה, כמעט לא מורגשת, ואז חשה
בכוח הבלימה הענקי שפעל על כלי הטיס. אחרי זמן שלא ידעה
להעריכו ירדה מהירות הנסיעה ובסוף הם נעצרו.

'ברוכים הבאים למציאות', רעם הרמקול.

צלצולו הרם של השעון זעזע את כל הווייתו. עדיין בעיניים
עצומות, שלח יד אלימה לעבר השידה והפסיק את הרעש הבלתי נסבל.
העיף מבט בשעון ובקושי הצליח לתרגם את זוויות המחוגים. חמש
וחצי, חשב, עוד יום עבודה מתחיל. משך מתחת למיטה זוג מכנסיים
מוכתמות, התיישב ולבש אותם.
עדיין כמעט עיוור, גישש בחדר החשוך אחרי מתג החשמל, כשהוא
ממלמל 'ברוכים הבאים למציאות'.

1979-2004