8 בבוקר. אני שונא את יום שבת.

יכול להיות שזה נשמע קצת תמוה, אבל יש אווירה של כלום. שום דבר
לא זז. אני מביט על הבחורה מאתמול שהבאתי לדירה וחושב שאין לה
שום מטרה בחיים ובמיוחד היום - קוראים לה תמי. בבית הוריי יש
עכשיו ריח של חצילים קלויים מכיוון שבאים אליהם אורחים בערב
ואמי חורכת אותם ישירות על הגז. לחצילים קלויים בשבת יש אווירה
של כלום.

10 בבוקר. תמי עדיין ישנה.

אני במיטה מסתכל על תמי. בחורה יפה אבל יש לה נמשים על
הכתפיים. אני שונא נמשים על הכתפיים, זה מעיד על כך שהיא אוהבת
את ימי שבת והולכת לים.
אמא שלי חותכת את החציל במיומנות במרכז ומוציאה לו את המילוי
בעזרת כף לתוך קערה. והריח... מגרה את כל החושים שלך ואתה ישר
נהיה רעב. אבא שלי שואל מה יש לאכול. אמי עכשיו מוסיפה שום
ומלח ותמי מפהקת. עיניה נפתחות בכבדות וריח האלכוהול והסיגריות
מהפאב של אתמול שנטבע בשערות ראשינו ובהבל נשימותינו אופף את
הדירה. תמי מסתכלת עליי ומחייכת מין חיוך עצל של שבת בבוקר
והולכת עם תחתונים וגופייה של שבת של קיץ למקלחת. יש לי מבחן
ביום שני באוניברסיטה והמוח שלי רווי מאלכוהול. אני מתחיל
להילחץ. אסף מתקשר ואומר שנפגשים אצלו ללמוד למבחן ושואל אם
אני בא. תמי עדיין מתקלחת ואני מספר לאסף שהיום אני לא לומד כי
הבאתי בחורה מהפאב של אתמול כדי לצאת גבר.
שאלתי אותו אם יש לי סיכוי לעבור את המבחן אם אני לא אלמד
השבת.
הוא עונה: "אי אפשר להכין סופלה אספרגוס מקקי של גמלים",
ומנתק.

שבת בערב, תמי כבר הלכה הביתה,

אחרי שהתנשקנו והחלפנו מספרי טלפון שגויים. בבית הוריי האורחים
משבחים את אמי על החצילים הנהדרים שלה. אני מסתכל מהחלון של
דירתי ורואה את אנשי תל אביב מטיילים להם ברחוב במוצאי שבת של
קיץ, יודעים שמחר בבוקר לחייהם תהיה שוב מטרה. אני שונא חצילים
של שבת.