אני חולם עליה לפעמים.
היא הייתה מתגנבת ככה בחושך בין החדרים הרבים שבאחוזה הגדולה.
היא הייתה מגיעה לחדרי ונכנסת בשקט, צעד אחר צעד.
הייתי מעמיד פני ישן בעוד היא הייתה פוסעת אל מיטתי. היא הייתה
מתקרבת אליי לאט לאט, עד אשר הייתה רק מספר מילימטרים מפניי.
הייתי יכול להרגיש את נשימותיה.
לפעמים היא הייתה לוחשת את שמי. ואני, הייתי עוצם את עיניי חזק
חזק, ומדמיין כיצד היא מביטה בי, בוחנת אותי, כורעת אל מיטתי.
קול היה קורא בתוך ראשי להושיט יד, לגשת אליה, אולם גופי היה
משותק, מסרב לזוז או לנוע, שמא תלך, או תברח, ולא תחזור עוד
לעולם.
פעם אחת היא לחשה את שמי, ואני פקחתי את עיניי. היא נבהלה
תחילה, עצרה והביטה בי. אני חששתי לזוז, ורק נעצתי בה מבט,
אולם עד מהרה חיוך נפרש על פניה. בתוך השקט והערפל ששרר בחדר
הגדול, אור נוגה מן הירח שבחוץ קרן על פניה. היא הרימה את ידה
לאט לאט, ושלחה אותה לעברי. ידי, כפועלת מרצונה, החלה בעצמה את
מסעה, עד כי שתי ידינו נפגשו. בתחילה מגע, רטט, ציפורן המגרדת
את פני השטח. אצבע נוגעת באצבע, מלטפת האחת את השנייה, כאילו
בוחנת את המרקם, מנסה להבין, להרגיש, לא לפספס דבר. אצבע שנייה
מצטרפת ואצבע שלישית. אנחנו מביטים זה בזו, וידינו משתלבות אט
אט, אין לאן למהר. לזמן כאן אין משמעות, ולרגע יש מקצב משלו.
יד מחליקה בתוך יד. רוך קסום ומרקם קטיפתי. עיניי מביטות לתוך
עיניה, רוצות לטבוע בתוך הים האפור שנשקף בתוכן. ידי קוראת את
תווי ידה, כמנבא עתידות, היא אינה מפספסת אף קו, אף עיקול ואף
קמט. קצות אצבעותיה מלטפות כל קטע, כל פרק בידי. כשני לוחמים
ותיקים שתי ידינו נמהלות זו בזו, כבמעין קרב או ריקוד. רגע היא
מובילה ורגע אני. כל אותו הזמן עיניי נעוצות עמוק בתוך עיניה
הנעוצות חזרה עמוק בתוך עיניי. רגע קצר, או נצח, שנמשך ולא
מפסיק, נעצר. משהו בעיניה, זה אותו ים סוער, לפתע רוגש, עיניה
קוראות אליי, דוברות דבר מה, אך מוחי מסרב עוד להבין. היא מטה
את ראשה באיטיות אינסופית, לובן עיניה בוהק כלובן מלאך. היא
מטה כלפיי את ראשה. ריחה ממלא כל פינה וראשי סחרחר. אפה מדגדג
את אפי, בעוד נשימתה נמזגת חמה אל צווארי. רגש של חום מתעורר
בתוכי ואני מטה את ראשי לעברה. שפתותינו מתקרבות זו לזו, רגע
נוגעות, רגע עוזבות, ושוב נוגעות, קמעה, קלות, מגששות זו את
זו, ושוב מתקרבות, הפעם נוגעות, רק חזק יותר, מלטפות, מחבקות,
מתלכדות...
רגע קצר, או אולי נצח, שנמשך ולא מפסיק, נעצר. היא מחזיקה
בידי, אך לאט לאט נסוגה לאחור. ידי מסרבת להרפות, אך ידה
מחליקה בתוך ידי, בתחילה אצבע נשמטת, אחר כך שנייה ושלישית.
היא פוסעת לאיטה לאחור, אל תוך החושך, הרחק מאור הירח. קול
בראשי קורא להושיט יד, לגשת אליה, אולם גופי משותק, מסרב לזוז
או לנוע, והיא נמוגה באפלה הרחוקה שבפינת החדר. עיניי ממצמצות,
מבקשות אחריה, אך היא כבר אינה, ורק ריחה עוד ממלא את החדר.
אני בוהה באפלה זמן מה, מחכה, מחפש לראות אולי תשוב, אולי לרגע
קט תתגלה, תראה את זיו פניה לקרן אור ירח. זמן מה עובר וגופי
גובר על רצוני ופוקד על עיניי להיעצם.
ואני עוד חולם...