האור שבחוץ כמעט נעלם,
והאור שבתוכי לא דולק לעולם.
בין אנשים מרגישה לבד.
בין שיגעון לשפיות מתנדנדת לאט.
רגע למעלה רגע למטה.
עם המתים חיה ועם החיים מתה.
וניצוץ האור היחיד בחיי,
נמצא אי שם, אי שם בלעדי.
בין החושך לאור כמו בין הבוקר לערב.
בין המותר לאסור כמו בין הטורף לטרף.
כמו בקרוסלה שלא נעצרת,
וכמו סיגריה שלעולם לא נגמרת.
ריגושים ישנים ותשוקות נסתרות,
צצים מבפנים מבעד למראות.
האהבה המרה נותנת טעם מתוק,
כי מיים שקטים חודרים עמוק.