אני מהאנשים שנולדו עם תוכנית ל-50 השנה הקרובות.
אתם מכירים את אלה? ברור לאיזה גן הם ילכו, איפה הם ילמדו בבית
ספר, מה יהיה ממוצע הבגרות שלהם, ואיך הם יעשו את המיליון
הראשון, אחריו הכל כבר יזרום.
ככה גם אני, אז את השנים הראשונות עשיתי לפי התוכנית. למדתי
בבי"ס, הייתי תלמידה לא רעה, לא מהחננות שבוכות על 95, אבל לא
היו יותר מדי תלונות. עשיתי צבא כמו ילדה מורעלת טובה.
כשההשתחררתי חסכתי ללימודים, אפילו שילמתי עליהם לבד, לפחות את
השנה הראשונה, כי בסופה איבדתי את עצמי.
כשחושבים על זה, הדרך לא היתה חלקה כמו שזה נשמע. טעיתי בדרך
לא פעם, אבל כל פעם חזרתי למסלול המתוכנן.
ההדרדרות היתה כשעברתי לת"א, מה שעיר אחת גדולה יכולה לעשות
לילדה תמימה מכפר קטן...
אז בימים אלה, כמו כל תל-אביבית טובה, אני עובדת בעבודה שדורשת
מינימום מאמץ עם משכורת מינימום, חייה משאכטה לשאכטה ומבחור
לבחור, ובגדול אין לי יותר שאיפות (אלא אם הן באות בצבע חום או
ירוק), ורוב הזמן אני שואלת, איפה ההורים שלי טעו שהילדה שלהם
הדרדרה ככה?

אני בטוחה שזו לא היתה הפואנטה, אבל איבדתי אותה במהלך הדרך
כמו גם את עצמי.
מה נעשה, מה נעשה, שאני תמיד מסטול כזה...