הוא קד קידה
מחייך, מאושר
הוא מוחא כפיים
לשחקנים אחרים.
איפור במה
מכביד עליו
פניו נפולים
חטטים חטטים
מלאי מלט בצבע עור
מוסתרים מזרקורים
מעינו הבוחנת של הקהל.
הוא ממשיך לחייך
ולבו צורח
"הניחו לי
עיזבו אותי"
הוא קורא
ואין שומע.
הוא יורד מהבמה
במתינות ושלווה
מסיר את האיפור
פניו המחוטטים
ניבטים אליו עכשיו
פחות מושלמים
יותר יפים.
הוא בוכה
שורט את פניו
מתאבל על כלום
מתאבל על הכל
וכהרף עין
הצגה תמה.
הוא מתאפר שוב
מלט בצבע אור
ממלא שוב
חטטים חטטים
ואנחנו עומדים, לועגים
צופים בהצגה
כמו היה הוא
בן זן אחר
אך אנחנו
כמותו בדיוק.
כמוהו
אנו ממלאים את החטטים
מלט בצבע עור
כמוהו
אנו צוחקים על הבמה
מחייכים לקהל
רצים
בורחים
נמלטים מעצמנו
בל נתפוס אותנו.
אנחנו רצים
אל המרחבים
ובוכים
תוך כדי ריצה
אנחנו מחפשים נחמה
בקריעת בשרנו
חתיכה אחר חתיכה
אנחנו צועקים
בקול שאין לו פה
ותמיד
לא חשוב כמה נתנגד
כמה נילחם בעצמנו
אנחנו ממלאים שוב
חטטים חטטים
מלט בצבע עור.