השמש כבר החלה שוקעת כשיוסרא הציצה בה והבינה שמאוחר. שקועה
הייתה במחשבות ולא שמה לב לזמן החולף. עכשיו נחפזה לקבץ את
העדר ולזרזו מזרחה לאוהלה.
נפשה הייתה פזורה עליה ומחשבותיה נסבו על אייל, על חאלד ועל
חייה האומללים. קרן אור יחידה הייתה סועד - סועד שתמכה בה
ודאגה לה ולבנה הקטן, סועד בעלת העיניים שיודעות ושומרות סוד,
סועד ששמרה עליה מזעמו של חאלד איבן סעיד, סועד שאותה אהבה
אהבת נפש.
בהתקרבה למאהל ראתה את סועד ממתינה לה על תלולית חול קטנה
כמנהגה בתקופה האחרונה. סועד הזדרזה לפתוח את שער המכלאה
והעזים מיהרו פנימה והתפזרו לאורך השוקת הגדולה שחצתה את
המכלאה מצד לצד.
"אהלן יא חביבתי", פנתה ליוסרא, "איך עבר עלייך יומך?"
חביבתי, הייתה קוראת לה, ובדרך כלל הייתה עונה:
"אהלן יא גלבי, השמש מאירה את יומי וחיוכך את לילותיי."
אולם הפעם רק פלטה בקול רפה:
"אהלן סועד."
"מה לך יוסרא? למה נפלו פנייך?" סועד הביטה בה בדאגה רבה.
"אלוהים יחריב את ביתם של כל הגברים בעולם! עייפתי מהם!"
סועד נלחצה.
"שתקי יוסרא, שתקי! בעלך עומד להגיע כל רגע!"
"אני לא מפחדת ממנו, שיעשה מה שיעשה, אני רוצה למות, חאלאס!
למות וזהו!"
"אם את אוהבת את בנך, יוסרא, אם את אוהבת אותי, שתקי! אני
משביעה אותך!"
יוסרא הביטה בה מיוסרת. עתה הייתה בוכה ללא קול. מדי פעם הייתה
מושכת באפה ומנגבת את דמעותיה בגב ידה.
"מה אעשה סועד, מה אעשה? עזרי לי, את האור היחיד בחיי, מה
הייתי עושה בלעדייך, מי היה מטפל בבני, מי היה שומר עליי?
אלוהינו שלח אותך אליי והוא ייתן לך כוח ויוסיף."
"תעלי יא בינתי, תעלי", סועד אחזה בידה ברוך והובילה אותה אל
קיתון הרחצה העשוי פח גלי.
"בואי, רחצי את פנייך והעמידי פנים שהכל כרגיל. ובלילה, כשכולם
ילכו לישון אנחנו נדבר."

רוחו של חאלד הייתה טובה עליו; זה עתה חזר מהשוק בבאר שבע, שם
הצליח למכור יותר מעשרים כבשים ועזים. ערימת השטרות רשרשה
בכיסו והוא לא התקשה להיפרד מכמה ולקנות מכל טוב לנשותיו
ולילדיו. עתה היה פורק שקיות ניילון וארגזים מהסובארו הישנה
בעזרת יוסרא, סועד ושתי בנותיו, מרים ודינה. אחר כך התרחץ
והתיישב בפתח האוהל ליד המדורה הקטנה שכבר הייתה בוערת.
עד מהרה הופיעה סועד ובידיה מגש נחושת גדול ועליו ארוחתו.
"איך היה בשוק בבאר שבע?" עיניה חייכו אליו.
"אלוהים גדול", אמר בחיוך שבע רצון, "מכרתי כבשים ועיזים וגם
כסף קיבלתי."
"אלוהים גדול. גם קניות עשית."
"כן, מכל טוב השוק הבאתי." חיוכו התרחב והוא הביט בה בצורה
מסוימת.
סועד החזירה לו מבט, חייכה ומיהרה ללכת לחלקו האחורי של האוהל,
שם מצאה את יוסרא מניקה את תינוקה.
"די, את צריכה להפסיק להניק, הילד כבר גדול."
"נכון, הוא כבר גדול. ומה החיוך על פנייך?" שאלה יוסרא
בסקרנות.
סועד התקרבה אליה ולחשה באזנה:
"הוא רוצה אותי הלילה, כבר זמן לא נגע בי."
"ברצוני לדבר איתך, סועד", מעין תוכחה הייתה בקולה של יוסרא.
"נדבר", אמרה סועד, "אבל קודם אענג אותו ואתענג בעצמי. אתן לו
לילה כזה שאחר כך ישן כמו תינוק ולא יפריע לנו."

גחלים עמומות רחשו בטאבון והפיצו חום נעים. יוסרא התכרבלה ליד
הרמץ והמתינה בחשיכה. בנותיה של סועד ובנה כבר ישנו שינה עמוקה
ורק רחשים קלים ממקום משכבו של חאלד העידו על המתרחש שם. יוסרא
הביטה בשמים הבהירים, מיליוני כוכבים זהרו ונצנצו במרחק. היא
נשאה תפילה.
יא אלוהינו, סעד אותי, אתה האחד והיחיד, אתה הכל יכול, עשה
שיפסיק הסבל, שאלך אחר העדר שמחה, עשה שבני יגדל ולא יהיה דומה
לאביו.
ראשה צנח על ידיה המשולבות על ברכיה. כמעט נרדמה כשלפתע הייתה
סועד לידה, מתיישבת מולה. היא הרימה את ראשה ועיניהן נפגשו
בשתיקה ארוכה מלאת הבנה ואהבה.

"ספרי לי יוסרא, ספרי את אשר על לבך, חאלד איבן סעיד ישן ולא
ישמע. ואני, אני אוהבת אותך כמו היית בתי ואת בנך כמו היה
נכדי, אמלא פי מים וסודך לא ייוודע לאיש."
ויוסרא סיפרה. סיפרה על הפגישה הראשונה עם אייל ומוסה כהן ואיך
עזר לה אז, סיפרה על הפגישה השנייה והשלישית ועל כל הפגישות,
איך היה מביט בה באהבה ומלטף את פניה, איך היה מלמד אותה על
העולם הגדול, מראה לה תמונות ואיך היה מקשיב לה ומעודד אותה
ונותן לה עצות איך להתנהג ומה לומר...
"ואני התאהבתי בו", אמרה בלהט, "ועדיין אוהבת, אבל הפרידו
בינינו. מוסה פיטר אותו ושלח אותו לתל אביב. ועכשיו אני פה, עם
הכלב הזה שיודע רק להרביץ ולקלל."
"יוסרא חביבתי, עלייך לקבל את גורלך, היהודי הלך ויש לך רק את
חאלד. בת מדבר את, רועה אחר הכבשים, פה ביתך וזה בעלך, עלייך
לשכוח. מה שהיה מת."
"לא, סועד, אין לי בעל. אני לא אוהבת אותו, לא רציתי ולא רוצה.
הלוואי שהיה מת. יש לי רק אותך ואת בני בבת עיני ולבי, אם לא
הייתם אתם מזמן הייתי שמה קץ לחיי."
"אל תדברי כך, אם תמותי גם אני אמות אחרייך."

חאלד התהפך על יצועו ופקח את עיניו. חיוך התפשט על פניו, יום
מוצלח ולילה מוצלח. מה קרה לסועד? חשב, נהייתה לביאה...
מלמולים עלו באוזניו, הרים את יריעת האוהל והבחין בנשותיו
יושבות ומשוחחות ליד הטאבון.
שיחת נשים, חשב, אבל בשעה זו בלילה?
הלך לחלקו האחורי, הקרוב לטאבון, של האוהל וכרע על עקביו.
משהזיז מעט את הכיסוי יכל לראותן מקרוב ואף לשמען. הוא הקשיב
זמן מה, אחר קם בשקט ממקומו. חרש ניגש לחלקו הקדמי של האוהל,
נטל את סכינו ואת מקלו וחזר. כמה שניות עמד ליד יריעת הפתח
האחורי ומשלא שמע מאומה הדף את היריעה ויצא.
יוסרא וסועד היו מחובקות, ראשה של יוסרא נח על כתפה של סועד
וזו האחרונה הייתה מלטפת את ראשה כשם שהייתה מלטפת את ראשיהן
של בנותיה כשרצתה להרגיען.
הן שמעו את יריעת האוהל נהדפת והסתובבו בבהלה. חאלד כבר עמד
לידן, מקלו מונף.
"חיללתן את כבודי, כלבות!"
המקל הונף שוב ושוב ללא רחם, לא מבחין בין ראש, גב וגפיים.
ניסיונה של סועד להימלט היה בעוכריה: "את בורחת, יא מקוללת?!
רק בנות הבאת לי! את מקוללת! מקוללת! מקוללת!"

המכה הראשונה שנחתה על גבה של יוסרא הוציאה באחת את האוויר
מריאותיה, היא חשה את הכאב הנורא מפלח את גבה ושורף את קרביה,
נשימתה נעתקה אך המכות לא פסקו.
"יא זונה, זה סופך! את כבודי חיללת, את כבוד אביך ומשפחתך! בת
מוות את!"
יוסרא התכווצה בתוך עצמה בתנוחה עוברית כמו שסועד לימדה אותה,
אבל היטב ידעה שהיא עומדת למות. לפתע הפוגה, היא פקחה את עיניה
וראתה את חאלד משיג את סועד שניסתה להימלט ומכה אותה נמרצות.
הוא יהרוג אותה, הוא יהרוג אותה! פחד מילא את לבה.
בכוחות שלא ידעה שיש בה עדיין הצליחה להתרומם וזעקה נואשות:
"לא, לא, תעזוב אותה, אני אשמה, תהרוג אותי, תהרוג אותי, אני
חיללתי את כבודך! אני אשמה! אני אשמה, אני אשמה... אני
אשמה..." קולה הלך ודעך.
חאלד זרק את המקל ושלף את סכינו.

סועד ראתה את חאלד מביט ביוסרא ללא תנועה, מקשיב לתחינותיה,
להאשמתה את עצמה. ראתה אותו זורק את המקל ושולף את סכינו
המעוקלת, היא קמה ורצה לאוהל. בפינת המטבח היו כלים והיא חיפשה
בקדחתנות, מפזרת סירים וצלחות. לא שמה לב לבכיו של התינוק
ולשתי בנותיה שהסתתרו מתחת לשמיכה כשהגדולה מגוננת על הקטנה.
סוף סוף מצאה, נטלה את סכין המטבח הגדולה ורצה החוצה.
יוסרא הייתה על ברכיה, חאלד אוחז בשמאלו בשערה, מטה את ראשה
אחורנית וימינו האוחזת בסכין מונפת בעוז.
היא לא הוציאה הגה, מוחה התרוקן ממחשבות, לא הרגישה איך נשאו
אותה רגליה כרוח את המטרים הספורים שהפרידו בינה לבינו, ראתה
רק את קילוח הדם שפרץ מגרונו כשנעצה בו את הסכין שוב ושוב ושוב
ושוב...