לחייך, חייכה ואמרה בעודה מטה את ראש אחורה וגומעת מן הנקטר
הזהוב.
אולי זו המוזיקה וכל העשן בפאב החנוק והטחוב הזה, אבל לרגע
עיניה נראו מעורפלות, והיא באמת היתה יפה.
כל כך יפה שהייתי מוכן במו ידי לפרוס החוצה את הלב שלי על פלטה
ובלבד שתהיה שלי.
או שאולי זה הג'אז העדין הזה שהעיניים היפות שלה שרות לי,
והלמות התופים הכה עדינות המזכירות לי כל כך הרבה נשכחות יפות
ואסורות.
וידעתי שכמה שארצה וכל מה שאתן, היא לא תהיה באמת שלי.
היא מוציאה את הלשון הורדרדה שלה ללקק את שאריות הוויסקי
מהשפתיים החצופות והמלאות שלה.
כל כך יפה.

אנחנו מטיילים ברחבי עיר אחרת, עיר שישנה. היא מהלכת לה כשנעלי
העקב שלה תלויות על ידה.
מתנצלת על כך שהיא מסוחררת קמעא ושואלת לאן הולכים.
הסתכלתי לתוך עיניה ולרגע טבעתי. עניתי לה שהעיר שלנו ולאן
שנחשוק נלך.
לטייל בתוך ביבי השופכין, טיולים רומנטיים באמצע לילה של
מציאות אחרת.
אירוטיקה של אמצע הלילה מעולם לא נראתה יותר טוב.
בתוך שמלת הערב השחורה שלה היא נראית לי קלאסית, יפיפיה
קלאסית.
כאילו עכשיו חתכו אותה מתוך סרט ישן וטוב, מהסוג שהייתי לומד.

היא מפשיטה אותי בידיים עדינות, ובשפתיים החצופות והמלאות שלה
נושקת לגופי, בכל אבר ואבר.
מזכירה לי כל כמה שניות איך מרגיש אלוהים, כשמלאכיות שכאלה
נוגעת בו בדרכים שרק לאלוהים מגיע שיגעו בו.
היא שלי, אבל לא כמו שרציתי.
אבל הס, עכשיו זמן תאווה.

לילה טוב.