בראשית הקיץ לבלבנו, גם אז היה זמן מלחמה,
להיות זוג דובדבנים תלויים על עץ.

גורלנו, שנחרץ לפני שידענו
שסופו של העץ- ניטע בשטח אויב- להתפוצץ.

כשגילינו, הפכנו להיות עוד
ראשים כבדים עם
לבבות קשים.

לקדקודי ראשינו זלזל אחד משותף,
וכך הבנו את מנת חיינו: זמן קצר ומיותר על ענף.

יחד היבטנו זו בזה, בשמש שאת מנתנו האירה,
ופרצנו- בודדים, חשבנו- בדמעות מרירות, מתוקות כדם.

לא בודדים בסבל, גילינו.
דמעות דובדבן ניתזות מכל גוף חי,
מעוף השמים ועד רמש, מבהמה ועד אדם.

(יום ראשון, השלישי ביוני, 2001)