את הקטע הבא כתבתי ביומן מסע הקבוצתי, בטיסה חזרה מעשרה ימים
מרתקים בפולין וצ'כיה, כחלק ממסע שורשים של משלחת בית ספרית:
השואה אינה בשחור
השואה מתוארת תמיד בשחור, בחום כהה, ובאדום של דם, השואה
מתוארת כריקה מצבע, מתכלית חיים, מתקווה.
תמונות שחור לבן דהויות הן שהפגישו אותי עד היום עם השואה
(מלבד סיפורים ועדויות), ובתמונות הכל כהה. ציורי הילדים כהים
מכאב ושיריהם מתארים גטאות ומחנות כאילו היו כלא ריק של בטון.
לעומת זאת במיידאנק, אושוויץ וטרייזנשטט, נתקלתי במציאות שונה,
יש פרחים, דשא, אווירה פסטורלית עד לכדי זוועה, וכיצד נוכל
לתאר לעצמנו את הזוועות שהתחוללו שם בעודנו צופים בנוף המרהיב?
"פרחים אינם פורחים בגטו", "אני פרפר פה לא ראיתי", "בעלי
חיים כבר אין לנו, מיום כניסתנו לגטו" ומשפטים דומים אחרים כל
כך מוכרים מהשירים והעדויות. אך אני ראיתי פרפרים באזור
הקרמטוריום של אושוויץ-בירקנאו, דבורים וגנים יפיפיים
בטרייזנשטט, וסנאי מטייל על הר העפר במיידאנק. פתאום השואה
קיבלה בעיניי צבעים: ירוק של דשא ושל כתמי ציקלון ב', צהוב של
פריחה ושל טלאי יהודי, אדום של גגות רעפים בצריפי המחנות, ושל
דמם של כל הקורבנות, וכחול של נחלים, נהרות ואגמים, שבחלקם
הוטל עפרם של המתים.
כשרוצים, אפשר לראות את הרוע, גם בצבעים.
|