יוצאים הם שם בשקט
מפתח הבניין
צועדים הם אט בחרש
הבן שוכב דומם
מגיעים הם אל הפתח
מגן דוד, כוכב
עוברים הם את השער
כהן היה האב
דמעות פורצות עיניים
צרחות, גרון ניחר
זולגות זולגות בלי הרף
כותשות את העפר
שכינה עוטפת קבר
יורדת לחלקה
הנה כולם איתו
בדרכו האחרונה
הרעם כך מפציע,
מרעיד את הקהל
ברק שורף שמים
מבול ניטח מעל
נישאת האלונקה
עליה הס שוכב
ניסיון חיים שלמים
כבר לא יידע כאב.
מורד הוא אט לקבר
עטוף בתכריכים
"שלי היה הגבר!"
זועקת לקרובים
וכך הם נשברים
נופלים לאדמה
הורים, מורים זרים
למוות אין מורא
האל צוחק ממעל:
"הוא את זמני בזבז,
נתנה לו מתנה,
עדיף לברוא כבר עז." |
