השבוע נתקלתי באחת מן הבעיות הנפוצות אצלי, רצינות.
לפעמים המחשבה שאם הייתי מעמיד את עצמי על מן מד כזה כמו
שאנחנו מכירים משיעור היסטוריה הייתי כמו ההודי מהפרסומת של
מקדונלד'ס מדלג בלי סוף מקצה לקצה בניסיון להבין איפה אני
נמצא, איפה המקום שלי בכדי שאני אוכל להגדיר לעצמי כמה אני
רציני.
זו לא סטייה וגם לא שעמום, מפריע לי שאני לא מצליח להגדיר את
עצמי בתחום הזה. הדבר גורם לבלבול לא רק אצלי, אלא גם אצל
החברים שלי. במקרה יצא לי לא מזמן לריב עם אחת הידידות שלי ריב
קלאסי- טיפוסי כזה שנבע מתוך אי הבנה והרצון להראות לה שגם אם
אני לא בסדר היא עדיין לא בסדר ולא רק שהיא לא בסדר אפילו סופר
לא בסדר. אחרי לילה של האשמות, חזרתי הביתה הלכתי לישון בתקווה
שאתעורר יום למחרת, אקום מהמיטה, אלך לכיוון השירותים, אחליק
על האסלה, אוריד את המים ואבין שעשיתי טעות לילה לפני.
כנראה שהתיאור עם האסלה לא עזר לי. היא התקשרה אליי אותו בוקר
שאחרי האירוע ודיברה איתי על כמה שאני צריך להבין שיש לה זמן
שנקרא "זמן איכות" והוא ניתן אך ורק לחבר שלה ועם כל הכבוד
לידידות שלנו אני צריך להבין שגם הוא בראש ובראשונה צריך זמן
איתה והיא איתו. היא הסבירה לי שהיא מעריכה אותי בתור ידיד
ואני חשוב לה והיא יודעת שאם היא צריכה כתף לבכות עליה, אני שם
בשבילה וזה נכון! אוי, כמה שזה נכון ואת האמת בלי לשקר זה עשה
לי טוב לדעת שאני יכול בשקט לתפוח לעצמי על הכתף ולהגיד:
"וואלה כל הכבוד... רק איפה פרס הנובל שלי???". איבדתי לרגע את
הריכוז מהשיחה הסוערת שהייתה לנו ולא מתוך חוסר הקשבה, אלא
מתוך הקשבת יתר למה שהיא אומרת. זה היה נראה שהמילים שלה היו
יותר מידי חזקות בשבילי שרציתי לצעוק לה לעבר הצד השני רק
שנייה זה כבר יותר מידי את גורמת לי להרגיש עכשיו בדיוק את
ההפך שאני לא  יודע מה אני בשבילך וחוץ מורדה רזיאל ז'קונט אני
יותר מינה צמח בשביל לסקור את הפירות הטובים שקצרתם יחד בשנה
וחצי האחרונות שלכם יחד. טוב, תראה אדם ההורים שלי יהרגו אותי
אני כבר מדברת מבזק לפלאפון יותר מ-30 דק' (לי על הצג בסיום
השיחה הופיעו 17 דק' ובנינו מי שם לב לשניות) אם אתה רוצה תקשר
אליי יותר מאוחר ונסיים את השיחה הזו.
מתוקף היותי אדם עקשן, רציני, בוגר מאוד ואחד כזה שמחפש להשלים
שיחה ולפתור בעיה כמו זו בצורה שתראה לה שגם אני יודע לבקש
סליחה אם עשיתי טעות ופגעתי במישהו החלטתי שאני לא מרים אליה
טלפון, לפחות לא עד הערב. אחה"צ קפץ אליי חבר משותף של שנינו
(חבר שלה שנמצא איתה במערכת יחסים זוגית לכל דבר וחבר שלי של
לדבר, להקשיב ולתווך במקרה הצורך כמו מממ... עכשיו).
ישבנו בתוך המכונית תוך כדי שהוא מנסה לשאול אותי כל מיני
שאלות בשביל להבין מה קרה יום לפני ואני מקשיב לו בצורה מנומסת
וקוטע כל מילה שנייה שלו בשביל שאני אוכל להתפרץ ולהתגונן
בפניו ובפני כל הסיפור המביך.
אחרי דו שיח רגוע בו אני דיברתי בעיקר לקחתי שתי נשימות עמוקות
במיוחד והתחלנו בדו שיח חדש בדגש על הקטע העיקרי בדו שיח,
המילה דו. הוא ישב, הסביר לי והראה לי את כל התמונה ונגע יחד
איתי בקטעים שאני טעיתי בהם והיו המון כאלה... או קיי כל
התמונה בערך. לאחר שהתפוגג המתח, נזכרתי שיש לי עוד בן אדם
לדבר איתו בשביל שהעניינים יירגעו אבל השיחה איתו כ"כ הלהיטה
אותי שאמרתי לעצמי אולי זהו הוא יהיה הבן אדם שאיתו אני אחזק
את הקשר, הוא יהיה זה שאם פעם הבאה נצא הוא הראשון לדעת ואחרי
זה היא ולא כי אני רוצה להחליף אותו בה, אלא כי גם ככה הוא זה
שרצה ללכת ולדבר איתה לפניי כי רק דרכו מתבהרים לה עניינים ואז
היא נרגעת... הלו??? מה איתי פה? איתי את רבת לא איתו.
הייתה לי הרגשה מוזרה כזו. למי לא תהיה אחרי שבאים ואומרים לך
במילים יפות שאתה תוקפני ואין לך רגש במילים מתי שאתה יושב עם
בן אדם אחרי ריב ומנסה להסביר לו שטעית באופן שאתה מצדיק את
עצמך. אולי איבדתי את עצמי באמון שלה, אולי היא לא סומכת עליי
מספיק בשביל לשבת איתי ולשמוע ממני כמה אני מצטער על זה שפגעתי
והתפרצתי שלא במכוון. התקשרנו אליה מהמכונית שלו והסברתי בצורה
הכי צינית שזהו מעכשיו אני אדבר איתו והוא יעביר לה את זה
הלאה. לא ידעתי שהציניות שלי לא במקום ושטעיתי, היא נפגעה
שוב.
לקחתי את עצמי בידיים, יצאתי מהמכונית ואמרתי לעצמי שאני צריך
לתפוס איתה שיחה עוד היום והפעם בשונה מהשיחות הקודמות שלנו
היא לא תהיה צינית, באמת בלי פיסת ציניות אחת בפנים ועכשיו אני
מדבר ברצינות. בסיומה של ארוחת שישי שלחתי לה הודעה, אבל היא
בחרה להתעלם כדי להירגע ממני ורק אחרי הודעה נוספת היא הרימה
טלפון ודיברנו, הסברתי לה את כל המצב ושבסך הכל לא ניסיתי
לתקוף ואם כן אז קצת רק בשביל להעמיד את הדברים שלא הכל יבוא
עליי ואני אצא אשם ושהיא תדע שגם לה היה חלק ותיקח אחריות
באותה מידה. הרוחות נרגעו בנינו והסיפור הסתיים כמו אגדה רק
בלי החלק של חיו בעושר ואושר (את זה אני משאיר לה ולחבר שלה)
והעצם היחידה היא לא של היום הזה, אלא של הזנב שנמצא מתחת
לעמוד השדרה בגלל ישיבה לא נוחה על המיטה.
נשכבתי על המיטה וניסיתי למצוא איפה אני נמצא במד הרצינות שלי,
על איזו נקודה אני ממוקד ולא מצאתי אחת כזו, התבאסתי כי היה לי
חשוב לדעת איך אני מנהל את החיים שלי במיוחד את אלה עם החברים
רק בשביל שפעם הבאה אותו ריב קלאסי לא ייווצר אבל בנינו אין
כזה דבר. ריבים בונים את החברות שלנו. אני כבר לא מחפש הגדרה
למילה רצינות אצלי ואם כבר אני מחפש, אז אני יודע שמילון אבן-
שושן מחכה לי על המדף בחדר אורחים ושם אני אמצא את ההגדרה
למילה.
לפעמים אני ככה, רציני, אבל לא תמיד עם ה-ר'.