באחד הלילות של הקיץ השורף, אני וחבר טוב שלי, ניצן, זפזפנו
בטלוויזיה, תוך מחשבה שחופש, ומה שאנחנו עושים זה לראות
טלוויזיה. לא היה מה לראות אז קפצנו ל-"Hot V.O.D", אחד
הערוצים המשוכללים ביותר.
נתקלנו בסדרה "מרחב ירקון". אני אמרתי שממש בא לי לראות אותה,
וניצן גם רצה כי הוא לומד קולנוע, ואמר שהבמאי מצוין וחייבים
לראות את זה שוב. סדרה קצרה על מחלק הנוער במשטרה; סקס סקס
סמים ואלכוהול, והכי חשוב - שוטרים הרבה שוטרים.
התחלנו לראות ובלי ששמתי לב, המסך רץ ואני צופה בזה בשקיקה,
פשוט מרותק. היה קשה לי להאמין שזה נכון, למרות שידעתי שזה
נכון.
הבנתי שאני ילדה מפונקת ביותר - אנשים דוקרים, אונסים, גונבים,
מסתממים. אני ניסיתי להבין דרך הסדרה הזו איך זה קורה.
אז ככה: בסדרה הבת של המפכ"ל משתכרת עם החברים והורגת מישהו,
וזו סצנה אחת אחרי שהמפכ"ל אומר: "הילדים באים לפה ללילה
וחוזרים הביתה, הכל תלוי בחינוך של ההורים". אז כנראה שגם
מפכ"ל המשטרה נכשל.
זו סדרה שצולמה לפני שבע שנים בערך. אז אנשים ראו את זה על
המסך ולא האמינו שיכול להיות שככה אנשים חיים. היא משקפת
מציאות שעד לפני שבע שנים בערך הייתה דמיונית והיום אנחנו כבר
רגילים לראות אותה. מעניין מי הגזים, הדמיון או המציאות?
הסתכלתי על עצמי וראיתי נערה שרחוקה שנות אור מהמציאות והייתה
צריכה לחזור שבע שנים אחורה בשביל להבין איפה אני חיה. הסדרה
הזו הבהירה לי שכרגע המקום הכי בטוח זה המשפחה והחברים. לא סתם
אמרתי שאני מפונקת, אם מישהו אשם במצב זה אותם אנשים מפונקים
שיושבים בכורסה שלהם ולא יוצאים להציל את מה שעוד נותר.
