לירון: יש ביניכם סיפור, אה?

כרומוזום: מה פתאום

לירון: אתה לא יכול לעבוד עלי. אתה מדבר עליה יותר מדי

כרומוזום: אני מדבר עליה פחות מדי, תאמין לי

לירון: מה זאת אומרת?

כרומוזום: שמגיע לה חלק יותר גדול בסיפור הזה, אבל בשביל להגן
עליה אני מסתיר אותו

לירון: סיפרת לה כבר?

כרומוזום: ??

לירון: שאתה אוהב אותה

כרומוזום: איזה שטויות!!!

לירון: אמרתי לך, אתה לא יכול לעבוד עלי. זה צועק מבין השורות
שלך

כרומוזום: צועק שמועק. לא אוהב אותה. היא בנאדם נהדר אבל זה
הכל

לירון: נשואה?

כרומוזום: לא

לירון: חבר יש לה?

כרומוזום: גם לא. היה פעם

לירון: :-)))

כרומוזום: מה אתה מחייך, סוטה קטן

לירון: סתם כי בא לי לחייך

כרומוזום: אז תמחוק את החיוך, אין ביננו שום דבר

לירון: כשתרצה שיהיה, תפנה אלי

כרומוזום: אין בעיוץ, דוקטור לאב

לירון : זה אני :-)

זומי הרים עיניו אל הירוק של ליה.

"תראי מה מצאתי", הוא הושיט אליה את פקק השמפניה.

ליה לקחה את הפקק בידה, סובבה מעט בין אצבעותיה הארוכות,
ולבסוף הכניסה אותו לתוך הכיס הימני בחלוק הרופאים שלה. "שיהיה
למזכרת", אמרה בשפתיים מעוקלות מטה.

אוזן מוזיקלית היתה מזהה שרידי מבטא בשפתה. לא במהלך דיבור
רגיל, בו היא ממילא מיעטה להשתמש. רק ברגעים מסוימים, בהם
התערבבו רגשות במילים שלה. רק אז היה ניתן להבחין שם במשהו לא
ישראלי לחלוטין. במשהו זר.

"תפס אותך חזק, הקטע הזה של המוות, אה?"

"שמע... בובי היה כאן לא מעט זמן. וזה לא סתם איזה כלב. זה
כמעט בנאדם. כמו ילד קטן שלנו".

"גם ילדים קטנים מתים לפעמים".

שתיקה השתררה בחדר. הם טבלו זה בעיני האחר, אך כל אחד מהם שחה
בעולם משלו. לראשונה מזה זמן רב, זומי הרשה לעצמו לחשוב על
הסיבה האמיתית שהובילה אותו לחדר הקטן, הדלוח, הצפוף הזה. הוא
מישש אותה מבלי משים, ואז הניח לתליון המוזהב להמשיך להיתלות
על צווארו, סגור, קפוץ, אטום.

"אני רוצה לשתות משהו", פלטה ליה לבסוף.