זומי הרים עיניו אל הירוק של ליה.
"תראי מה מצאתי", הוא הושיט אליה את פקק השמפניה.
ליה לקחה את הפקק בידה, סובבה מעט בין אצבעותיה הארוכות,
ולבסוף הכניסה אותו לתוך הכיס הימני בחלוק הרופאים שלה. "שיהיה
למזכרת", אמרה בשפתיים מעוקלות מטה.
אוזן מוזיקלית היתה מזהה שרידי מבטא בשפתה. לא במהלך דיבור
רגיל, בו היא ממילא מיעטה להשתמש. רק ברגעים מסוימים, בהם
התערבבו רגשות במילים שלה. רק אז היה ניתן להבחין שם במשהו לא
ישראלי לחלוטין. במשהו זר.
"תפס אותך חזק, הקטע הזה של המוות, אה?"
"שמע... בובי היה כאן לא מעט זמן. וזה לא סתם איזה כלב. זה
כמעט בנאדם. כמו ילד קטן שלנו".
"גם ילדים קטנים מתים לפעמים".
שתיקה השתררה בחדר. הם טבלו זה בעיני האחר, אך כל אחד מהם שחה
בעולם משלו. לראשונה מזה זמן רב, זומי הרשה לעצמו לחשוב על
הסיבה האמיתית שהובילה אותו לחדר הקטן, הדלוח, הצפוף הזה. הוא
מישש אותה מבלי משים, ואז הניח לתליון המוזהב להמשיך להיתלות
על צווארו, סגור, קפוץ, אטום.
"אני רוצה לשתות משהו", פלטה ליה לבסוף.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.