אט אט מאבדת אותך,
מותיר מאחוריך שתיקה ארוכה,
עמוקה.
שוכבת במיטה, מדמעות עייפה,
עודני ערה,
מדמיינת דמותך, נושמת אותך.

טועמת ממך, רק חולמת אותך,
בידיים רפויות,
נאחזת בך,
בדמותך.
עינייך כה קרות, נשברת מולך,
אתה מביט בי, ואני,
מרגישה חנוקה.

שואלת,
איך אף אחד לא רואה,
אם כולם עליי מסתכלים.
אולי אנשים, רק מתעלמים.
פשוט לא מנסים להבין, להקשיב,
למה שהם שומעים.

אני לבד, בחדר חשוך,
מנסה לצאת מהאפלה,
מהדממה.
הלבד הזה, העוטף אותי,
משתלט עליי.
ואני בתוך המבוך הזה,
לכודה.