ריילי אוראל אדמס / פאריז |
צרחנו צרחה מחרישת אוזניים
והתיישבנו על הספסל.
לוכד אני את מבטך, ואת משפילה מבט כשאני
מעביר יד בשיערך הזהוב ונושק לו קלות.
אני לוחש לך מילים יפות באוזן ואת
מסמיקה וכשהאדום שבשמיים ייפול
על הכחול של הים
את תהיי שלי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|