תתקשר אליי ביום קיץ. שעת דמדומים כך בין הערביים אשב בחדר
שלי. החלון פתוח, שוב צופה את השקיעה. קרני השמש מסנוורות אותי
אך אני שקועה. מצלמת תמונות תמונות אל תוך ראשי. כמה דקות ואני
כבר בדרך לבושה בשמלה פרחונית וסנדלים. במקום בו נפגש יהיה ריח
מוכר של עבר, תשוקה לא ממומשת ופחד. נטייל קצת בשדירה נמצא
פינה שקטה, כל ערב מטיילים כאן המון אנשים. פתאום תחזיק לי את
היד ואני לא אתנגד. זה כל כך נעים פתאום אחרי זמן מה שלא
הרגשתי שאוחזים לי את היד ולוחשים שיהיה בסדר. אומרת  שצריכה
לחיות יותר את הרגע לדעת לשחרר כשזה יותר מדי. אתה מרגיע מיד
אומר שאחייך אל החיים שלי, הם קצרים קצרים ולנו נשאר רק לאהוב.
נלך לאט נעצור בגלידריה תות או שוקולד נקח איתנו לספסל מרוחק.
כבר ערב.
לא נדבר הרבה רק נשתוק ונקשיב. תחבק חזק, בוטח, תאכיל בכפית
ואני אהיה לכודה בתוך הרגע בתוך החיבוק. כבר לא ידידים - זה לא
יותר אבל כל כך לא ברור אבל בוא נלך אליך הביתה. דירה ריקה,
השותפים שלך יצאו, עוד ערב בפאב הרגיל  ואתה איתי.
אתרסק על ספה רעועה ותציע לי משהו לשתות. יין. אולי ימהל לי את
העצב בטיפות של אלכוהול. תשים איזה תקליט ישן מוזיקה נשכחת,
אעצום עיניים אני לא שם רק נכנסת לתוך בועה מרחפת באויר ופתאום
אתה בא מתיישב קרוב אליי מלטף לי את הלחי מכריח אותי לחזור
למציאות.
עובר לעיניים לשפתיים ואני רק עוצמת אותן ומחזיקה לך את היד.
תדבר אלי מילים שקטות אתה יודע בדיוק מה להגיד, מה אני רוצה
לשמוע. רק אחייך ואהנהן. היד המלטפת לא תעזוב אותי לרגע מנסה
לשמור אותי איתך רק לעוד דקה.
תתקרב אלי לאט. הריח שלך משכר אותי ואני יודעת, יודעת, יודעת
שאסור ששמתי לעצמי גבול שזה לא מתאים עכשיו שאני לא יכולה עד
שלא אפתור את הכל עם עצמי שאין בי את הכוחות ואני יודעת ששוב
אסע. זמן לא מוגבל במקום אחר רחוק מכאן רחוק ממפגשים בודדים
איתך אבל אתה. אתה. יודע שאני לא עומדת במבט הזה. מנשק אותי.
בהתחלה לאט קרוב מהסס עדין נגיעות מרגיעות. לא אדחה אותך מעלי
ותמשיך אני אכנע לתשוקה העצורה שמתפרצת והקולות הקטנים בראשי
מנקרים שוב ושוב אומרים שאני אצטער שזה לא במקום שאני לא יכולה
שאתה לא יכול לעשות לי את זה. שוב לטעת בי זכרונות שכאלה
מלילות נפלאים, לגרום לי להתגעגע, כל כך להתגעגע. אין שום
ברירה ואני רק אפגע ויהיה לי רע אבל עבר זמן רב מדי. אתה כל כך
טעים לי ונעים וטוב לי והכל נשכח ונסחפים. עונה לך בנשיקות
תובעניות היד שלך לא עוזבת לי את הפנים את הצואר מריח את הריח
שלי מנסה לשמור קצת ממני אצלך, רוצה לגלות כל פיסת עור סמויה.
אבל פתאום אני קמה אוספת את הבגדים ויוצאת בריצה יחפה מתיישבת
על שפת מדרכה קרה ולא מפסיקה לבכות. אתה לא מבין מה עשית לא
בסדר אתה הרי רוצה וגם אני וזה לא משנה המרחק והזמן והבכי רק
מתגבר. אתה לא אומר דבר רק יושב ומנגב את הדמעות לאט עד שאני
נרגעת. אני לא יכולה וזה לא בסדר ולא מתאים לי עכשיו העיתוי
ושוב אותו סיפור חוזר בשבילי רק מימוש של תשוקה בערבים חמים
ואני לא צריכה את הכאב זה לא מגיע לי ובעיקר לא לך. תמצא לך
מישהי שתאהב שתהיה שם בכל רגע תוכל להחזיק לך את היד.
אני לא צריך את זה אתה אומר, רק אותך. אותך. גם אם זה לרגע גם
אם למפגש קצר אני כל כך אוהב ואת יודעת שזה בסדר ומותר וזה טוב
לנו. וטוב לך. וכשטוב לך את פתאום שונה את אחרת כל כך מיוחדת.
אז אני לא אומרת מילה רק מחזיקה לך את היד. מחוזקת. אוהבת. אבל
יודעת שכל זה יגמר כששוב אסע.