פעם, מזמן, חייה לה אשה גלמודה וערירית לבדה במדבר.
יום אחד, יצאה מביקתתה לשאוב מים מהבאר וראתה נחש
פצוע וזב דם מתפתל ליד הבאר.
לקחה האישה את הנחש בידיה, הכניסה אותו לביתה,
חבשה את פצעיו ונתנה לו לישתות ולאכול.
וכך טיפלה בו עד שהחלים מפצעיו וחזר לו כוחו.

שנים ארוכות חייה האשה והנחש יחדיו
בבקתה הקטנה בלב המדבר.
יום אחד, כאשר נכנסה האשה לביתה
הכיש אותה הנחש הכשת מוות.

על ערש דווי, בעודה גוססת מארסו המתמוסס בדמה,
שאלה האשה את הנחש: " נחש, נחש, למה הכשת אותי?
אני הרי טיפלתי בך, חבשתי את פצעיך, במים הרוויתי צמאונך
ובלחם השבעתי רעבונך."
ענה לה הנחש: " אשה, אישה, הרי ידעת שאני נחש."

(אופיו של אדם הוא גורלו)