הייתי כותב לך שיר לאוסף האגדות
אם הייתי יודע
כך תתגלנה
האמיתות
והבדיות

ואחר האמור
תבואנה
המיתות קטנות

מוריד ירח משמיים אפורים
ונושא  אות על גב
עם השריטות
והעויטות

את היית ילדה עם השם
המיושן
"חביבה"
שצחקו עלייך ועליו בגן

והעיניים הנוגות
מחליפות צבעים
ובורקות
בתובנות
ובוכות באותיות
מטפסות בסולמות
בשמיים הכחולים
מצוירות עולמות
נבעלים

איתך יש צורך בכללים;
לא להוריד למענך חצי
ירח אלא שלם
הייתי נוקב למענך
בקרום הארץ
וגייזר מים היה פורץ
בשעה ומתקרר
אותך מרווה

ככול שהצמא רוותה
נותר הרעב מעיב
משביעך
היה מרעיבך

זה עניין גשמי

נשוב לעבר
השמיים
לעננים

הייתי בונה לך מעבורת
לעבר כוכב נסתר
וקוטף במהירות כפולה
ממהירות האור את המראות
קופץ במימד הזמן
ומביא את עץ המן
אם הייתי צריך
מושך אותו מתחת
לשולחן

את השמש אינני יכול
לשאת על גב
השריטות מליל אמש
הן צובעות עור
עוד צורבות

ובכלל הכוויות בנפש
ממראה הגוויות
מתעבות
עדיין כואבות
כעור אמהות ואבות
שאכלו בוסר
ושיניי פעוטות
בוקעות והן בוכיות

זה לא בריא להם
חום שמש צורב
עם אור
חודר

בימי מערכות
וזיכרון לא נחים בדעת
המראות והצרורות
חסימות
בעורקים
ואיברים
תלושים
מתערבבים באיברים
הזזים בתזזית.

כל הנותר
כיום הירהורים
געגועים

אודות יכולות איש
הקופץ במימדים
ככלות הכל אזרח
ללא מדים

את השמש מליל אמש
לא אפשר להשיב  

היא תישאר
בשמיים כחולים
צובעת צבעים
במיכחולים
עבים
ודקים