עמוק עמוק בתוכי צומח עץ.לאורך השדרה ועצמות החזה מתעבה הגזע
בכל הווייתו החזקה, היציבה והחומה. חלקה ומחוספסת קליפת גזע
העץ, חרושה קווים ושקעים וזרועה קניונים כהים חרוטי קווי גובה
מעגליים של מפות טופוגרפיות. קליפה חומה מצקצקת ומרשרשת יש
לעץ, כמו עלי סתיו יבשים מתחת לכפות הרגליים או כמו מלוא הכף
של דגני בוקר בין השיניים, כולה מתמתחת ואומרת חיים בשבריריותה
המתפוררת. והוא שולח ענפים מסועפים אדומים לידיים ושורשים
כחלחלים במורד הרגליים השתולות באדמה..
שורשים כחולים מיובלים ומנומקים מקור תקועים הרחק הרחק בתוך
האדמה, ולמעלה כעבור קילומטרים על גבי קילומטרים של אוויר
מסונן קדים קידה העלים לרוח, מצלצלים מזמור עתיק נוגה ומאיימים
להינתק כל רגע מאחיזתם החלושה.
זו הקבלה כל כך בנאלית האדם והעץ אך משמתחילים לא ניתן לעמוד
בפיתוי, עד כמה הכל מדויק ומקביל! תענוג לידיים המתקתקות
והפוגה לדמיון...
לפעמים המים הללו שעולים עד נפש, גואים ומציפים את שורשי העץ
ומתוך הכפור הרטוב צומחת ועולה אל על צמרת העץ, נדחפת אל
מסילות הגרון, חונקת ומשוועת לאוויר. ולפעמים יורד מפלס המים
ונושרים העלים ובתוך שלכת דוממת כופפים האמירים את ראשם מטה.
השורשים, הענפים, הצמרת... הם עכשיו רגליי, אצבעותיי, ידי
וראשי. שואפים אל האוויר הצח אל על ונטועים ללא תקווה בקרקע.
ואם לעץ שלי היו כנפיים היו הם עליו ואם היו לו רגליים היו הם
שורשיו ואם היה לו רצון הייתה זו הרוח שמתבדרת בין צמרותיו.

וזה הסוד שלי. כי אני נישאת ברוח. מתנועעת עפ"י קצב רשרוש
העלים שבתוך ראשי.
לכן אני קלה כל כך, קלה כמו הרוח הנושאת בשורות עמומות
למרחקים.
אבל כמו העץ שבתוכי אני דוממת. והבשורות קמלות עמוק בפנים,
מחלחלות אט אט אל תוך מעיין בודד שמימיו מרווים את שורשיי.
שורשים שנשזרו בצינורות העורקים ואינם מתגעגעים עוד למגע האדמה
החומה, המגורגרת. הם רגליי עכשיו, אצבעותיי, חסרי יציבות על
הקרקע ומגושמים וחסרי חן במרום.
ואילו לעץ היה מעוף היה הוא בעליו ואילו הייתה לעץ דרך הייתה
היא בשורשיו ואם היה לעץ רצון היה הוא ברוח המתבדרת בין
צמרותיו.