הקסם של שמי השקיעה. עגולי עננים מוקצפים בורוד וסגלגל ותכול
כהה. שורות על גבי שורות חרושות של מרבדי עננה פריכים, כמעט
בהישג היד. כל כך קרוב.
התיישבתי על הספסל כדי להביט בשקיעה. קסם קטן בסופו של יום שלם
נטול קסמים. יום אפור של שמיים שקורסים על הראש. שקיעה של
סתיו.
הסטתי לשנייה את מבטי מהשמיים ובן רגע הקסם פג. השקיעה המוזהבת
פינתה את מקומה לשמיים ריקים, כחולים חיוורים ורחוקים כל כך לא
בטוחים בעצמם.
וכמו מתחת לזכוכית מגדלת מופלאה, כשמתרחקים השמיים כל מה שלמטה
מתקרב. כל כך קרוב. המדרכה - 40 ס"מ, עד הכביש - 60 ס"מ, המרחק
בין הבתים - 20 ס"מ. אין לאן לברוח, בכל מקום אנשים, מסתכלים,
לוטשים עיניים, סוקרים, נוקטים עמדה כלשהי במרחק הגמיש הזה
שבין ארבע העיניים. כאן למטה מתחת לכיפה נהיה זר וצפוף יותר,
ויש מקום רק למי שמתקדם קדימה, למי שמסוגל, למי שכוחו לו לצעוד
ברחוב כשחץ הכוונה דמיוני תקוע חזק בגבו.
אין מקום ברחוב למי שרוצה לצלם בעיניו את קסם השקיעה, אין מקום
למי שכל חפצו הוא לקפוא במקום, למלא ריאותיו בפעם האחרונה
באוויר הדמדומים האדום ופשוט לעצור ללא נוע ללא נשימה.
לתת לאוויר הצפוף לתמוך באיברים הכבדים, העייפים, לרפד אותם
ולעטוף בקרירות מלטפת. ו... לישון, להירדם ככה באמצע הרחוב,
קצת אחרי השקיעה בחסות האוויר הצלול של הסתיו. והרי אין תקופה
נהדרת לשם כך מן הסתיו (שמרעיד את נרות החצב).
כל היקום מתקשר איתך בשפה האישית שלך; השמיים מבזיקים אל תוך
העיניים את כל צבעי הספקטרום, צבעים שנספגים ברקמות ומתפשטים
בגוף עם מחזור הדם. הרוח מלטפת את הלחיים הנפולות, מנגבת מהן
דמעות מולקולריות ומביאה אל האוזניים את נגינתם הגועשת של גלי
הים. צמרות העצים קדות קידה מתנצלת ומפילות דמעות ירוקות של
הזדהות. אילו רק יכלו לדבר צמרות העצים, אילו לחשים שונים
ומשונים היו בוודאי פולטות אל העולם. אולם צמרות העצים, כמו
בני אדם בסתיו, יכולות רק להביט מהצד אך לא לדבר. לעולם לא
לדבר