שאלת את עצמך אי פעם, מי קובע את סדר היום? איך פתאום אתה מוצא
את עצמך במציאות שונה לגמרי? איך יכול להיות שאותו אדם שהתנהג
אליך בדרך מסוימת יהפוך עורו? הרי אם תחשוב על הדברים בהגיון,
המציאות הייתה אמורה להיות זרימה איטית ונמשכת, כשמידי פעם
מגיע גל ואחר כך שוקע. אך לא כך המצב. ברור לגמרי שהמציאות היא
זיגזגית לחלוטין. עכשיו אתה באופוריה, ועוד שעה אתה בדיכאון.
אתה מאוהב, וחמש דקות אחר כך אתה שונא. רגע אחד אתה נוסע
בשלווה במכוניתך, ושניה לאחר מכן אתה מרוסק כולך בתוך גוש מתכת
מעוקם. הרי חייב להיות מישהו שמזין את כל התהליכים הללו, מישהו
שמנענע את הסירה.

אני עומד במחסום ליד קוביית הבטון שעדיין צבועה בצבע אדום לבן
לזכרו של גדוד צנחנים שבילה פה בתעסוקה, והמשיך למשימה חדשה,
במסגרת ביטחון מדינת ישראל עליו הוא מופקד. פלוגת המילואים
שלי, יש להניח, תשאיר כאן פחות מזכרות כאלו, וגם פחות כתובות
בשירותים. יש להניח שהדבר היחיד שיישאר אחרי שהפלוגה תקבל את
הפתק הנכסף, שמספר למוסדות באזרחות, שבילית 31 יום בשירות
מילואים פעיל, יהיה הזיכרון של עוד שירות מילואים אחד מתוך
רבים שכבר עשינו, ורבים שעוד נעשה. העייפות עושה את שלה וגורמת
לי למחשבות מנומנמות על מיטה חמה ואולי כוס תה. המציאות לעומת
זאת מספרת לי שאני נמצא במחסום, ותפקידי הרשמי בשעה 0200 מוצאי
יום חמישי בציר דוד המקשר בין כיכר השוטר לבין מתחם אברהם
אבינו, השוק, ומערת המכפלה, בעיר הקודש; עיר אבותינו; הלוא היא
חברון, הוא לדאוג שהערבים לא יבואו לנסות להרוג את היהודים,
ולעומת זאת שהיהודים לא יבואו להרוג את הערבים. נשמע כמו משימה
קלה ופשוטה?
אני מניח שמן הסתם חברון היא לא בדיוק המקום לבוא כדי ללמוד על
הסכסוך הישראלי ערבי, ובטח לא ביום שישי בשעה 0200, אבל הלילה
ארוך חשוך וקר. אין למילואימניק דרך טובה יותר להעביר זמן מאשר
דרך ויכוח פוליטי חריף לתוך הלילה, שמבחינתי הוא עדיף על השאלה
עם הפועל תל אביב תיקח אליפות, או שביתר ירושלים תראה לשמאלנים
מי המלך. אז אנחנו עומדים שלושתנו ליד קוביית הבטון ומתווכחים.
חברון הוא מקום עם יתרון ברור לשמאלני בויכוח. הטירוף במקום
הזה יכול היה להוות בסיס לסרט "אפוקליפסה עכשיו 2". אפילו
הימנים היותר קיצוניים בפלוגה מתקשים לקבל בהבנה את הקללות
שאנחנו סופגים כשאנחנו מנסים לסלק את הילדים של היהודים שרצים
והופכים דוכנים בשוק. אלי אומר שהבחירות קרובות, שביבי ינצח,
שביבי מתכנן לערבים תרגיל, ושאם אנחנו לא נפריע לו עם התקשורת
השמאלנית שלנו, הוא יוכל לדאוג שיהיה שקט בארץ סוף סוף. שמוליק
אומר שרבין עם ההסכם עם עראפאת מוביל לסוף המדינה, ושצריך
להפיל את הממשלה המטורפת הזאת. אני מגן על הממשלה ומסביר שיש
כאן אפשרות לשלום כולל עם הערבים אחת ולתמיד, ושכאן בחברון זאת
הדוגמא למה עלול לקרות לכל המדינה, עם נלך בדרך שאליה מוביל
הליכוד. אלי צוחק עלי, "אתה לא מבין את הערבים" הוא אומר "הם
כל הזמן בודקים אותנו, ברגע שהם יזהו חולשה הם יתקפו ככה זה
תמיד אצלם". שמוליק מסביר לי את חשיבות חברון לדורות שעברו
ולדורות הבאים ושולח אותי, בפעם המי יודע כמה, לאוגנדה. יש
משהו מנחם בויכוח הזה. למרות הטירוף שעובר על המדינה בעקבות
הסכם אוסלו, עדיין, למרות הריחוק הפוליטי בינינו, אנחנו
מסוגלים לנהל את אותו הויכוח שניהלנו לפני 5 ו10 שנים, כאילו
לא קרה כלום. השעה כבר 0300; מגיע הנ.נ. של הפלוגה עם שתייה
חמה. זהו חמי, המושבניק, הוא בצד שלי, וזה מועיל כשאתה שניים
מול שניים בויכוח הזה שלעולם אין לו סוף, ואף צד לעולם לא
יתקרב אל הצד שני.
הלילה היה ארוך וקר והמשמרת ארוכה. הלילות בחברון מתחילים
כשיורד החושך, אז מוציאים התושבים את שקיות האשפה, ושמים לפני
דלת הבית. אחר כך באים הכלבים, קורעים את השקיות, ומפזרים אותן
לאורך הרחוב. אחריהם מגיעים החתולים, ושולים בזהירות, מטעמים
מהשקיות המפוזרות. אחריהם מגיעות החולדות. הן משתלטות על
השאריות תוך שהן רבות אחת עם השנייה בקולות צריחה מזעזעים, עד
שאני מוצא את עצמי זורק עליהן אבנים(דבר שלעולם אינו חסר
בחברון). בשעה 0400 מגיע פועל הניקיון, מתחיל לאסוף את
השאריות, ומבשר את תחילתו של יום חדש בחברון. ברחוב מתחילה
התנועה הרגילה. החוואג'ה קם כדי ללכת למסגד, נהגי המוניות
מגיעים לכיכר השוטר, והילד עם הקפה מתחיל להתרוצץ ביניהן
כרגיל. כל הסימנים מראים שהצלחנו להעביר עוד לילה ארוך אחד
בדרך לעוד יום מילואים אחד, ואני חושב לעצמי שיש לנו מזל
שלפחות יש לנו דרך להעביר זמן בעיר המשוגעת הזאת בלילות
הארוכים והקרים האלה. מה שאני לא יודע באותה המשמרת הארוכה
הוא, שבאותו היום, בוקר שישי האחרון של פברואר 94- חג פורים,
קם אזרח בקריית ארבע, לובש מדי צה"ל, לוקח אפוד עם 7 מחסניות,
ונוסע למערת המכפלה. הוא נכנס לאולם יצחק ויורה לכל עבר. הוא
מספיק לירות 3 מחסניות לפני שנהרג ע"י המתפללים המוסלמים
במקום. תוצאות מעשיו הן רציחתם של 30 איש ופציעתם של כ100.
לאזרח קוראים ד"ר ברוך גולדשטיין, והבוקר שלאחרי הלילה הזה,
יהיה בוקר שונה לגמרי.