איל הוא מנהל בכיר בחברת היי-טק בת"א. עיסוקיו לא משאירים לו
זמן מיותר למשפחתו. הדברים איכשהו מסתדרים, עד שיום אחד הוא
מוצא את עצמו במטוס, בדרך לארה"ב, ובמושב לידו...

"אדוני, אני יכולה להציע לך משקה לפני שאנחנו נוחתים?"
"כן, תודה", עניתי בנימוס מלווה בקימור, שאולי דמה לחיוך בימיי
הטובים. כעת הוא יותר הזכיר התנצלות על הטירחה שגרמתי לדיילת
הצעירה הזו. זה מה שעושים עשר שנות נישואין לבנאדם שפוי, אבל
כשנשאלתי מתחת לחופה, לא היה היסוס בקול שלי. אולי זה היה
היין.
הדיילת חזרה לאחר מספר דקות עם המשקה שלי, בהן הספיקו להתחלף
השמים הבהירים במקבץ עננים קצר.
"בבקשה אדוני", היא פלטה מבין שפתיים יגעות, כנראה תוצאה של
חוסר בשינה, אבל למי היה אכפת. עיקר מאמצי התרכז בלנסות
ולהחליף את אותן המלים שחזרו שוב שוב בראשי באותן טיפות
אלכוהול. חלפו וחזרו.
"עוד אחת", קראתי לעבר הגב שלה. היא הסתובבה, אז הוספתי,
"בבקשה", עם חיוך רחב יותר.
זה לבטח יחזיק אותי עד הנחיתה.