דירה של בני, אמצע הלילה

בני יושב על הספה ועובר על מודעות דרושים בצד אחד ומודעות
שידוכים בצד שני.
פתאום יש צלצול בפעמון הדלת, בני מסתכל על השעון וכבר אחרי
חצות.
הוא מתקרב לדלת מסתכל על העינית ומתעצבן, הולך לחדר השינה
וחוזר עם מחבט בייסבול.
הוא פותח את הדלת בזהירות, ומחזיק את המחבט. הוא רואה שזו
הילה.

הילה: זו אני, אתה יכול להוריד את המחבט.
בני: את מסוכנת לא פחות מכל אחד אחר.
הילה: עכשיו, למה שתגיד דבר כזה?
בני: אולי כי הרגת את בעלך?
הילה: הוא אכל לבד את רעל העכברים, הוא חשב שזה סוכר.
בני: היה רשום על הקופסא "רעל", ומי אוכל סוכר ישר מהכלי?
הילה: בעלי היה אדם מופרע בנפשו, אבל אהבתי אותו.
בני: תפסיקי עם שיעורי המשחק, את נוראית.

הם מתיישבים על הספה

הילה: לא יכולת לראות שזו אני מהעינית?
בני: השכן שלי מילא אותה בגבס שוב. וחוץ מזה אמרתי לך, גם אם
הייתי יודע שזו את הייתי נזהר.
הילה: השכן הזה שלך... הוא חולה נפש?
בני: כן, אבל זו לא הסיבה שהוא עשה את זה, הוא פשוט מאמין
באמונות טפלות.
הילה: איזה?
בני: כולן. הוא היה חבר בכל הדתות והכתות.
הילה: למה?
בני: בחורות, הוא אומר שזה המקום הכי טוב לפגוש אותן.
הילה: הוא נשוי?
בני: גרוש חמש פעמים, למוסלמית, יהודיה, נוצריה, בודהיסטית,
והאחרונה שלו היתה חברה בכת השטן, אבל הם היו חייבים להיפרד
כשהיא אכלה את החתול שלו.

הילה מצביעה על העיתונים

הילה: מה זה, מה אתה עושה?
בני: התחלתי לחפש עבודה במודעות הדרושים, ואחר כך חיפשתי בחורה
בשידוכים, ועכשיו אני מצליב ביניהן.
הילה: מה?
בני: אני בודק איזו עבודה מתאימה לאיזה רווקה.
הילה: למה?
בני: זה כיף, נמוכה שמנמונת מחפשת אדם שהמראה לא משנה לו,
תתאים לעבודה אינטנסיבית מול המחשב ללא שעות חופשיות או עבודה
עם אנשים.
הילה: אתה חייב למצוא עבודה.
בני: למה את פה, שוב?
הילה: אה, סתם עברתי בסביבה...
בני: אף אחד אף פעם לא סתם עובר בסביבה, מה את צריכה?
הילה: חיבוק?
בני: חבל.
הילה: את האמת?
בני: איזה מין שאלה זאת, כאילו מי יענה לה לא? כן, אני רוצה
שתשקרי לי!
הילה: אני מצטערת, אני שאלנית פתולוגית, אני לא מסוגלת להפסיק
לשאול שאלות לפעמים, זה קורה לך?
בני: נו, מה את צריכה?
הילה: 5000 שקל.
בני (צוחק): ובאת לאדם הנכון... איך בדיוק את צריכה כזה סכום?
הילה: בעל הבית שלי, אני חייבת לו כבר כמה חודשים והוא מאיים
לפנות אותי, והוצאתי את כל הכסף שלי ושל בעלי המנוח.
בני: נשמתו עדן.
הילה: על עורכי דין כדי שיוכיחו שלא רצחתי.
בני: אז למה שלא תעברי דירה וזהו.
הילה: כי אז בעל הבית יגלה את כל הנזק שעשינו והדברים ששינינו,
זה יעלה לי פי כמה.
בני: חשבת לגור שם לנצח?
הילה: או לפחות עד שהוא ימות.
בני: טוב, לא נראה לי שאני יכול לעזור לך.
הילה: נו, ביני, ביני, בבקשה! אתה רוצה לראות אותי מסכנה וגרה
ברחוב?
בני: עד כמה שזה נשמע מפתה... אני ארגיש רע עם עצמי. בואי
נראה... אולי אספאל ידע מה לעשות.

בני קם לכיוון הדלת והילה אחריו.

הילה: מי?
בני: השכן שלי, זה שסיפרתי לך עליו, השם זה מאז שהיה דתי.

הם יוצאים מהדירה ומול הדירה של אספאל, בני דופק בדלת.

הילה: אתה לא תעיר אותו?
בני: הוא אף פעם לא ישן, הוא רק כמעט אנושי.

אספאל פותח את הדלת והוא עירום כולו.

הילה: אתה עירום.
אספאל: כן, ככה אני בלילה.
בני: זו הילה, זוכר שסיפרתי לך עליה, ידידה שלי מהתיכון...
אספאל: אהה, זו שרצחה את בעלה.
הילה: אם המשטרה לא הצליחה להוכיח - נראה אתכם.
בני: תקשיב אסף, הילה שלנו חייבת למישהו 5000 שקל, וחשבתי אולי
אתה מכיר דרך להשיג כזה סכום בכמה שבועות.
הילה: האמת שאני צריכה את זה מחר על הבוקר, זאת הסיבה שבאתי
אליך בלילה.
בני: מחר בבוקר!
אספאל: 5000 שקל בכמה שעות, יש רק דרך אחת להשיג כזה סכום, מר
לוינשטין הזקן.
הילה: מי?
בני: זה זקן אחד שגר בקומה מתחתינו, הוא זכה בלוטו לפני שנה,
אבל למה שהוא ייתן לנו את הכסף?
אספאל: הוא לא, אתה כנראה לא מכיר זקנים, הם לא יודעים לתת
כסף, רק בחגים הם מוציאים משהו מהארנק. אבל מה שטוב בזקנים
מהסוג של לוינשטין, הוא שהם לא בוטחים באף אחד עם הכסף שלהם -
בייחוד לא בבנקים. מה שאומר שכל הכסף נמצא אצלו בדירה, ואנחנו
ניקח רק קצת.
בני: לגנוב מזקנים לא נשמע לי טוב.
הילה: למה, מצעירים זה בסדר?
בני: הוא לא ישים לב שניכנס?
אספאל: זקנים ישנים הם שלב אחד לפני המוות, הם לא מתעוררים
משום רעש. הם קמים אוטומטית בחמש בבוקר.
בני: טוב, הילה, תלכי הביתה, ובואי אלי בחמש בבוקר, עד אז כבר
יהיה לנו את הכסף.
הילה: ארבע שעות, רק מלגנוב כסף מזקן, אתם גרועים.
בני: תזכירי לי שוב למה אני עוזר לך?
הילה: תודה, ביי.

הילה הולכת הביתה, בני ואספאל הולכים בדרך לדירה של מר
לוינשטין, ואחרי כמה צעדים.

בני: אסף אתה יודע שאתה עדיין ערום, נכון?
אספאל: יאווזה!

אספאל רץ לדירה שלו, מתלבש והם נכנסים לדירה של הזקן.
הדירה קטנטנה שבצד אחד מיטת יחיד ועליה מר לוינשטין, ובצד אחר
הררים של כסף.

בני: לחשוב שכך נראית דירה של מיליונר.
אספאל: הוא זקן, אמרתי לך. הם לא מוציאים כסף.
בני: קצת עצוב לי עליו... זהו עבר לי, אתה תיקח את הכסף, אני
אשמור שהוא לא יתעורר.
אספאל: הוא לא יתעורר, הנה לקחתי.
בני: כן, הוא לא יתעורר, הוא מת.

אספאל מתקרב אל הגופה.

אספאל: כן, כבר ארבעה ימים.
בני: איך אתה יודע כמה ימים?
אספאל: זה חוש שישי שלי.
בני: איך עדיין לא לקחו אותך לנאס"א? אני שואל את עצמי.
אספאל: שנברח?
בני: יש לי רעיון אפילו יותר טוב, נקרא למשטרה.

למחרת בבוקר בני בביתו, הילה נכנסת.

הילה: הוא מת!
בני: כן אני יודע, מת לבד. מר לוינשטין המסכן.
הילה: מר לוינשטין? לא, אני מתכוונת שבעל הבית שלי מת, אני לא
צריכה יותר את הכסף.
בני: את מתכוונת שאני ואספאל חשודים במשטרה על הריגה וגניבה
בגללך, ולא היית צריכה את הכסף?
הילה: חיים קשים, מצטערת. אתה בא לארוחת בוקר? על חשבוני.
בני: מצטער, אני הולך לתת עדות בתחנה.