... והיא כל כך רוצה סיפור. או שיר. או משהו. משהו כזה, יצירה.
משהו שיהיה שלה. של כולם, אבל באמת רק שלה. משהו שהיא תקרא
ומייד תדע - "זה שלי. זה עליי. אני הסיבה, ואני ההשראה." משהו
כזה שיספר לעולם, אבל בצורה מרומזת בלבד, עליה, ועל כמה שאתה
אוהב אותה. איזה קטע מקסים, שיגרום לאנשים להחסיר פעימה או
להזיל דמעה, ובסופו תהייה איזה הקדשה קטנה, איזה משפט טיפשי או
קוד סודי שרק היא תבין, ככה שהיא תוכל לחייך חיוך גדול ולספר
לכולם שהיא יודעת למה התכוון המשורר. או, עוד יותר טוב, לחייך
חיוך קטן בזווית הפה ולא לספר לאף אחד.
זה מה שהיא רוצה, וזה מה שהיא אמרה לך שהיא רוצה. לא דרשה,
בתקיפות או באגרסיביות, אלא ביקשה.
ואתה עמדת שם, עם חיוך נבוך, וחשבת איך להסביר לה שזה לא אתה.
אתה לא סופר, לא משורר. לא יוצר. לא מישהו שטוב כל כך במילים.
לא אדם שמבטא את הרגשות שלו עם שורות מקוטעות ופסיקים במקומות
הנכונים.
וניסית להסביר לה את זה, בדיוק ככה, אבל לא. היא ראתה אותך
עושה את זה פעם אחת והיא רוצה שתעשה את זה שוב. הפעם, בשבילה.
אתה מבטיח שתנסה, מתישהו.

אז עכשיו אתה יושב בחדר שלך, עייף, לא מרוכז ומתוסכל. נכנסת
לחדר, לקחת בלוק נייר ועט, נזכרת שאתה לא ממש צריך אותם, זרקת
הצידה את הנייר, שמת את העט בפה כי זה עוזר לך לחשוב, והתיישבת
מול המחשב. הנה אתה עכשיו. אתה מתופף עם העט על השיניים שלך,
מזמזם, ומנסה לחשוב מה לעזאזל היא רוצה.
מושגים משיעורי ספרות של כיתה יב' מחלחלים לתודעה שלך.
דימויים. דימויים ומטאפורות. מטאפורות...
כן. זה נשמע נכון. מטאפורות זה החומר שממנו בונים ספרות
אמיתית. אם זה טוב מספיק לשי עגנון, זה טוב מספיק בשבילך. אתה
מקווה שזה יהיה טוב מספיק בשבילה.
אתה נושך את העט. מנסה לחשוב על מטאפורות שכבר שמעת.
אולי היא תשמח אם תכתוב איך שעיניה נוצצות ככוכבים. אתה בטוח
שקראת את זה פעם, איפושהוא. אתה מנסה לחשוב על זה לרגע.
כוכבים. כוכבים הם כדורים ענקיים של גז לוהט, שנמצאים בחלל,
במרחק אלפי או מיליוני שנות אור מאיתנו. מפה רואים אותך בסך
הכל כנקודות צהובות מנצנצות בשמיים. כמו פנס רחוב רחוק
ומקולקל. אז אתה חושב על העיניים שלה, ואתה מחייך. העיניים
שלה. הן לא נוצצות כמו כוכבים. הן לא נוצצות בכלל, למעשה. אבל
הן העיניים שלה. והן מה שאתה אוהב לראות מולך כשאתה קם בבוקר.
הן מה שגורם לך להרגיש טוב כשאתה מסתכל בהן. הן שלה. וזהו.
כוכבים? לא תודה.
אתה מחליט לנסות שוב. אולי לכתוב שעורה צחור כשלג? זה מה שנכתב
על שלגייה, לא?
והיא אמורה להיות יפה נורא. אבל לא. זה מגוחך. בכלל, ראית פעם
מישהו שעורו צחור כשלג? שוב, אתה חושב על זה קצת. אתה נזכר
בתמונה מתוך ספר היסטוריה. פרק 7. מלחמת העולם השנייה. תמונה
של חיילים נאצים שקפאו למוות בערבות השלג של רוסיה. כן, עורם
היה דיי צחור. צחור כשלג, אפילו.
זה דבר יפה להגיד לבחורה? עורך צחור כחייל נאצי שקפא למוות
ברוסיה?
זה לא נשמע משהו. והעור שלה הוא כמובן לא צחור בכלל. הוא...
צבע עור כזה. כמו שעור צריך להיות. ולפעמים הוא נהייה קצת שרוף
ואדמדם, כשהיא בשמש, ולפעמים הוא קצת חיוור. וזה העור שלה.
ואתה אוהב אותו, ואתה אוהב ללטף אותו, ולנשק אותו, כי זה העור
שלה. אפילו שהוא הרבה פחות צחור מזה של הנס האומלל ששוכב
איפושהוא ליד נובוסיבירסק.
הממ... אולי אתה לא כל כך קולט את כל הקטע הזה של מטאפורות?
כנראה שלא. עכשיו אתה מצטער שלא כתבת את הכל על בלוק נייר. אז
היית יכול עכשיו לקרוע את הדף הראשון, לגלגל אותו לכדור קטן,
ולזרוק לפח. זה בטח היה דיי מספק.
צריך הפסקה. אתה קם, הולך למטבח. פותח מקרר, מוציא פיצה וקולה,
סוגר מקרר, פותח מיקרו, שם פיצה, סוגר מיקרו. מחכה. פעולות
פשוטות. קלות. אתה בטוח שהפיצה יודעת שאתה אוהב אותה גם בלי
שתגיד לה את זה.
אתה חוזר לחדר. מתיישב. לועס במכניות. מביט במסך הריק. אולי
תקנה לה פרחים במקום?
לא. כוס עמק. הבטחה זאת הבטחה!
אבל שום דבר לא בוער. יש זמן. אתה מכווץ את המסך של הוורד
ומשחק סוליטייר. אתה חושב הכי טוב בזמן שאתה משחק סוליטייר.
אחרי שתי דקות מלכה לב אדום מציצה אלייך מהפינה האדומה של
המסך. אתה מרים גבה. מלכה. מלכה זה טוב. אולי תכתוב סיפור על
מלכה. מין משל כזה, על מלכה חכמה ויפה. וסיפור אהבה בינה לבין
איכר פשוט ועני, ואיך שהיא מאמצת אותו אליה ומראה לו את דרכי
העולם. ואז אתה מדמיין את המלכה אליזבת. זקנה בריטית מקומטת.
מתי הייתה הפעם האחרונה שראית מלכה יפה וחכמה? ובכלל, מלכות הן
סנוביות ומרושעות. וחוצמזה, גם אם הרעיון לסיפור נשמע טוב, אתה
עדיין צריך לפתח אותו, ולכתוב סוף והתחלה וכל זה, וממש אין לך
כוח. אתה שוב מוותר.

הזמן עובר. אתה כמעט נרדם פעמיים, הולך להשתין שלוש פעמים,
שוקל נסיון התאבדות, מנסה לכתוב שיר פוסט מודרניסטי, ונדהם
כשאתה מציץ בשעון ורואה כמה זמן עבר. זהו. אתה כישלון. עדיף
שכבר תצייר לה לב וזהו.
ואז אתה מביט על השברי שורות ורעיונות על המסך, על השרבוטים על
הנייר שמולך, ועל המחשבות שמתרוצצות לך בראש. לא נשארה לך
ברירה. אז אתה נאנח. וכותב את שורות אלה, וקורא אותן, ואז נאנח
שוב, ומוסיף כותרת מתאימה. כדי שתדע מראש בדיוק מה היא הולכת
לקרוא. איזה מין תרוץ עלוב ומתחמק זה כשהדרך הטובה ומקורית
ביותר שיש לך להגיד למישהי שאתה אוהב אותה, היא לבוא אליה
ולהגיד - " אני אוהב אותך" ?
אבל זה מה יש. זה מאוחר, אתה עייף, ואתה מקווה שזה יספיק. רק
חבל שמייד אחרי שהיא תקרא את זה תזכור ששכחת להוסיף את ההקדשה
הזאת בסוף.