<2005>

אני אוהב את המשקפיים השחורים והגדולים שלי, לא ניתן לראות לאן
אני מסתכל או לא מסתכל. הרבה בנים ובנות בסביבה עומדים כמונו
ונהנים מהשמש, אני והחברה' עומדים בחצי מעגל. כל אחד זורק
בדיחה, אני חצי מקשיב חצי מסתכל מסביב אבל לא שוכח לצחוק אחרי
כל בדיחה. אין שום דבר מעניין מסביב, מקשיב לבדיחה, היא לא
מצחיקה אבל אני צוחק. מדליק סיגריה מתוך שעמום ומחליט לספר
בדיחה בעצמי, להציל את המצב. "שני אנשים הולכים ברחוב ורואים
מסוק, פתאום המסו..." שללללללקק!!!

אני מרגיש חום מתפזר בלחי שמאל, אני רואה לבן ואחרי זה שחור,
צליל חד וגבוה חודר לי לאוזן, מתאמץ לייצב את עצמי. ממצמץ כמה
פעמים כדי שהראייה תחזור והדבר הראשון שאני רואה זה הלם, שוק
וקיפאון על פניהם של החברה'. הם עומדים ללא ניע ומסתכלים על
מישהו שעומד לצידי. אני מסובב את הראש, גבר במעיל שחור וארוך
עם חולצה לבנה מתחת, בידו השמאלית תיק מעור בצבע חום, עומד
ומסתכל בי בעיניים עצבניות בלי למצמץ.

אני קולט מה קרה, האיש הזר הביא לי כרגע סטירה, זה מה שקרה!
ועוד באמצע הבדיחה שלי! אני מתחיל להתעצבן, הדופק עולה והדם
זורם לי לראש. פתאום אני מבין שאני בכלל לא מכיר את הבן-זונה!
אני מנסה לזהות אותו במחשבה שאולי אני כן מכיר אותו, אבל לא!
אין לי שום מושג מי זה. ממתין שהוא יתחיל להסביר את עצמו,
שיגיד משהו וחושב על איך שאני עומד לרסק לו את הצורה.

"ידעתי שאמצא אותך בסוף יא חתיכת טינופת", אומר הגבר הזר. אני
מסתכל לצדדים ומנסה להבין מה אני מפספס ואומר "מה?!"
"חשבת שתוכל לברוח כל החיים, אה!" הוא צורח עליי.
שקט.
אני מרגיש שכולם מסביב מסתכלים על מה שקורה. "על מה אתה מדבר
סוקה בלאט?!" אם אני מתחיל לקלל ברוסית סימן שאני ממש עצבני.
אני אומר לעצמי להירגע, יש כאן טעות ועוד מעט הכל יהיה ברור.
"אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר ואל תשחק לי אותה שאתה לא",
הוא עונה. אני מצליח להרגיע את עצמי ושואל בקול רגוע ושליו
בצורה הכי מכובדת שאני מכיר: "אדון, אתה מבלבל אותי עם מישהו
אחר, אני בחיים לא ראיתי אותך". באופן פתאומי הוא תופס אותי
בחולצה בידו הימנית, מתחיל לטלטל אותי ותוך כדי אומר: "אמרתי
לך לא לשחק אותה כאילו אתה לא יודע על מה מדובר!" אני לא רגיל
שתופסים אותי בחולצה, בכלל בזמן האחרון אני לא משתמש באלימות.
"תעזוב אותי", אני אומר לו בשקט אבל בצורה קצת מאיימת ומחכה
לתשובה, הדופק שלי מתחיל לעלות שוב. "אתה באמת חושב שאני אתן
לך ללכת?" אני מתעלם מההערה וחוזר שנית: "תעזוב אותי", אבל
הפעם כבר לא מחכה לתשובה, לא מחכה לתגובה, לא אכפת לי מי הוא
או מה הוא רוצה, הדופק עכשיו מהיר מדי בשביל לחשוב. יד ימין
שלי שהפכה לאגרוף עושה את דרכה במהירות עצומה לפניו של האיש
הזר.

גל של כעס ושיגעון עטף אותי, פתאום היה הכל שקט, כאילו מישהו
לחץ על MUTE בשלט הטלוויזיה, רק שהשקט היה בכל מקום, אני שמעתי
רק את הגוף שלי. הייתי בלתי ניתן לשליטה. הדבר היחיד והאחרון
שאני זוכר הוא שהרגשתי קליק וידעתי שהאף שלו נשבר, אבל לא זה
מה שעצר אותי מלהמשיך במהלומות. מה שעצר אותי היו שלושה גברים
שמחזיקים לי את הידיים ומרחיקים אותי ממישהו שוכב על אספלט.
בשנייה הזאת השקט נגמר, מישהו לחץ עוד פעם על MUTE ואני שומע
רעש מסביבי, צעקות "תירגע, אתה עוד תהרוג אותו!" אני מנסה
להשתלט על הטירוף שאוחז בי והפעם מצליח. הגוף שלי מפסיק
להתנגד. "אני בסדר, נרגעתי, תעזבו אותי", אומר ומתנשף, אבל
הדופק עדיין רץ. מישהו ניגש אליי, בחורה, היא מחזיקה את
המשקפיים שלי. "הם נפלו לך", היא אומרת ונותנת לי אותם, אני
עדיין עצבני מדי להגיד לה תודה.

לאחר כמה שניות אני מתבונן אל המקום שבו התחלתי לספר את הבדיחה
לפני דקות ספורות. כמה אנשים עומדים סביב הגבר שעדיין שוכב,
אני מתחיל להתקרב אל המקום. אנשים עוזרים לו להתיישב ואז אני
רואה את פניו. אני מגביר את קצב ההליכה, שם לב  שהרבה לבן לא
נשאר ולא רק החולצה אדומה, אני הולך מהר, גם הפנים שלו, בעיקר
האף שעדיין מדמם. מישהי נותנת לו טישו והוא מתחיל להתאושש. אני
הולך ממש מהר, הוא מנגב את הפנים, עוד צעד שלי אליו, הוא קם על
הרגליים, אני כבר ממש קרוב, מישהו נותן לו את תיקו החום, אני
מולו.

בלי לתת לו להרים את המבט אני תופס אותו בשולי המעיל, מקרב את
הפנים המרוסקות שלו אליי ושואל בקול החלטי: "מי אתה? מה אתה
רוצה?" הוא שותק. אני שומע מישהו לידי צועק "תעזוב אותו!"
מסובב את הראש בבת אחת אל זה שדיבר ונותן לו את המבט שלי, מבט
שאפילו החברים הכי טובים פוחדים ממנו. הבחור עצר במקום ולא אמר
עוד מילה. מחזיר לאט את המבט אל האיש הזר והוא מחזיר לי מבט
אדיש ועייף, אני חוזר על השאלה: "מי א..." אך הוא קוטע אותי:
"אני שמעתי אותך". במשך כמה שניות הוא בוחן לי את הפנים ושואל:
"אתה באמת לא יודע על מה מדובר, נכון?" אני מסתכל עליו מבלי
לענות. הוא מחייך חיוך עייף, קצת מפחיד ואומר: "תן לי להסביר
לך, השם ארתור מוכר לך, במוסקבה, עשר שנים אחורה?!"

אני מרגיש כאילו הדופק שלי נעצר, הקרקע נעלמת מתחתיי, הגוף שלי
פתאום נחלש. אני עוזב את המעיל שלו, צועד צעד אחורה, מנסה
להתרחק ממנו אבל הוא ממשיך לבהות לי בעיניים. עוד צעד אחורה
וכמה שאני לא מנסה הוא עדיין קרוב אליי עם המבט הכל כך מוכר לי
פתאום. קשה לי לשמור על שיווי משקל, אני מנסה להגיד את זה אבל
המילים לא יוצאות, הפה זז אבל שום קול לא נשמע. אני לא יכול
לחשוב על שום דבר אחר פרט למחשבה אחת שמתרוצצת אצלי שוב ושוב:
"אתה מת, לא יכול להיות שזה אתה. אתה מת, לא יכול להיות שזה
אתה. אתה מת, אני הייתי שם, אתה מת". לא מבין איך לא זיהיתי את
המבט הזה עד עכשיו, לא מצליח לעשות כלום, לא לדבר, לא לזוז, לא
לחשוב, אני אפילו לא יכול להוריד ממנו את העיניים. אני לא עושה
כלום גם כשהוא פותח את התיק שלו, מוציא משם אקדח, מכוון אותו
אליי ויורה...

ואז זה קרה.

"החור השחור דורש מרחב-זמן מעוקם, כיוון שתכונותיו המיוחדות
נגרמות עקב עיקום המרחב סביבו"
(תורת היחסות הכללית)

המשפט הזה עבר לי בראש כשזה קרה, תחושה מוזרה תקפה אותי כאילו
אני נשאף, אבל לא סתם אלא נשאף לתוך עצמי, קורס לתוך עצמי כמו
החור השחור. כל מה שמסביב התחיל להתערבל, הכל היה לכתם גדול
ואפור. סחרחורת תפסה בראשי ואז אור לבן חזק מאוד ולאחריו שקט.
פעם שמעתי מישהו אומר שכשבן-אדם מת הוא רואה את האירועים
החשובים שהיו בחייו מול עיניו. אולי זה מה שקרה לי אבל אני
בספק, כי הרוח שנשבה ועשתה לי רשרוש נעים באוזניים הייתה מאוד
מלטפת ומציאותית. האם אני חולם? האם אני מדמיין? את זה לא
ידעתי אבל מה שכן ידעתי זה איפה אני ויותר נכון - ידעתי מתי
אני!
אני ידעתי שאני...

צעיר בעשר שנים ועומד באמצע העיר, שנחשבת לאחת הערים הגדולות
בעולם, מוסקבה.



<1995>

מה שאני אוהב בעיר הזאת זה הכבישים הרחבים בעלי ארבעה-חמישה
נתיבים לכל כיוון, אין מצב שתשמע מה קורה במדרכה בצד השני. זה
מה שחשבתי בעודי עומד על מדרכה עם הפנים לעבר הכביש הרועש.
לאחר כמה רגעים מגיע האוטובוס, אני עולה עליו ופתאום שומע קול
שקורא בשמי, מרים מבט ורואה אותו. אני מחייך וניגש לשבת לידו.
"איפה היית אתמול?" הוא שואל. אני מסתכל קדימה. "הייתי צריך
לעשות כמה דברים." עוברות כמה שניות. "מישהו שאל עליי?" אני
שואל. "לא", הוא עונה ומסתכל דרך החלון אל העיר. אני מרגיש
שהוא הבין מה עשיתי אתמול ויודע שהוא הולך להתחיל עוד פעם עם
דברי התוכחה שלו כלפיי; אני שונא את זה. הוא מסתובב אליי ופוצה
את פיו להגיד משהו אבל אני מתפרץ וכמעט צועק: "היי! זה כסף
מהיר וזה לא מזיק לאף אחד!" ונותן לו מבט של "תעזוב את זה
כבר". הוא מסתובב חזרה אל החלון ושותק. לאחר דקה הוא אומר בלי
להסתכל אליי: "מה שהתכוונתי לומר זה אם בא לך לבוא איתי
מחרתיים למשחק". שתיקה מביכה, אני מוריד את המבט ורואה את
האצבעות שלי משחקות בעצבנות אחת בשנייה, רגש של חרטה מציף
אותי. לפתע אני מרגיש את הכתף שלו דוחפת אותי. "יש לי כבר
כרטיסים." אני שומע שהוא מחייך ומרגיש הקלה, מחזיר לו מבט,
מחייך בעצמי, מבין למה אנחנו חברים כל כך טובים ואז אומר לו
בעידוד: "נראה לך שאני אתן לך ללכת למשחק בלעדיי, ארתור?"


אתמול

הייתי יותר רגוע, הלחץ שהיה לי בפגישות הראשונות כבר עבר לי.
הם עדיין לא הגיעו אבל לא הייתי מודאג, ידעתי שהם יגיעו. הם
תמיד מגיעים. עברו עוד כמה דקות ואז ראיתי את הרכב נכנס לרחוב
מעבר לפינה וחשבתי לעצמי: "מתי תהיה לי אחת כזאת???"
מרצדס שחורה התקרבה אליי לאט ובטוח. היא עצרה מולי ללא שום רעש
של מנוע. פתחתי את הדלת האחורית ונכנסתי. הדלת כבדה יותר
מרכבים אחרים, פשוטים יותר, לכן היא נסגרת הרבה יותר בקלות
בקול עמום, באופן מקצועי יותר. ריח של עור המושבים, כרגיל
שלושה אנשים ברכב - הנהג, עוד אחד מקדימה והוא לידי. כולם
לבושים באותן חליפות שחורות ומגוהצות. הוא אף פעם לא מסתכל
עליי. הרכב התחיל לנסוע. "זה אצלך?" הוצאתי מהכיס הפנימי של
המעיל הישן שלי מעטפה ומסרתי לו אותה. הוא פתח אותה, הוציא
ממנה נייר יחיד וקרא במשך כמה שניות. "מצוין", אמר בהחלטיות,
החזיר את הנייר למעטפה והכניס אותה לכיסו הפנימי. הרהרתי בכמה
כיסים פנימיים כבר עברה המעטפה הזאת ובכמה עוד היא תעבור. הגבר
שיושב ליד הנהג הסתובב ונתן לי חבילת שטרות. לקחתי אותה ממנו,
הרכב עצר, יצאתי החוצה והסתכלתי על הרכב שהתרחק ממני באותה
צורה איטית ובטוחה.


אני מחכה לארתור כרגיל ליד הכניסה, לא דיברנו מאז אותה שיחה
באוטובוס. אני רואה אותו פונה לרחוב ומתקדם לעברי. כל הבוקר
חשבתי לשאול אותו את זה והחלטתי שזה הדבר הראשון שאני אומר לו.
ארתור מתקרב אליי ואומר: "מה קורה?" אני עונה: "הכל טוב",
וממשיך: "תגיד, אנחנו מכירים כבר קרוב לשנתיים, נכון?" הוא
מופתע קצת מהשאלה ועונה:  "כן, למה?" אני מביט הצידה ואז בו
ואומר: "אני צריך שתסביר לי למה כל כך מפריע לך אצל מי אני
עובד?" הוא שותק ומסתכל אל הכניסה של הבניין. "אנחנו מאחרים,
בוא נזוז", הוא אומר ומתחיל ללכת; אני מצטרף אליו ומחכה
לתשובה. ארתור אף פעם לא מתחמק משאלות, הוא פשוט חושב איך
לענות לי. אני מבין שהוא מתלבט אם לספר לי את הסיבה האמיתית או
שוב בפעם המאה להגיד שזה לא מוסרי וזה לא נכון. אני מחכה
לתשובה אחרת. אנחנו מתקדמים כמה מטרים בצעדים איטיים והוא
אומר: "פעם היה לי אח גדול, הוא היה בשבילי הכל, הוא היה החבר
הכי טוב שלי. לפני שנה וחצי בערך, קצת יותר, הוא סיפר להורים
שמצא עבודה. בהתחלה כולם שמחו לאור המצב הכספי אך בגלל המשכורת
הגבוהה שהוא הרוויח הבנתי מייד איפה הוא עובד. גם אמא ואבא
הבינו. לעבוד אצל המאפיה זאת העבודה הכי משתלמת בזמנים אלו.
בכל פעם שאחי נכנס הביתה הוא היה מתחיל לריב עם ההורים, הם כל
הזמן אמרו לו למצוא עבודה אחרת אך הוא לא הסכים. יום אחד נמאסו
עליו הצרחות והוא החליט לעזוב את הבית. שנאתי אותו, אמא בכתה
יומיים. הם אף פעם לא הסכימו לקבל ממנו כסף למרות שלפעמים היו
זקוקים לכך. פעם הוא ניסה לתת לי את הכסף, אני צרחתי עליו
ואמרתי לו שאני שונא אותו ולא רוצה לראות אותו עוד בחיים",
שתיקה.
אנחנו ממשיכים ללכת, עוברות כמה שניות. "מה קרה לו? איפה הוא
היום?" אני שואל. "לא ראיתי אותו מאז, הוא אף פעם לא חזר
הביתה", הוא עונה ומסתכל קצת למטה. אני מבין שארתור העלה לא
פעם את האפשרות שאחיו כבר לא בחיים. "אתה יודע מה הוא עשה
בשבילם? במה הוא עבד?" אני שואל, ארתור חושב שניות אחדות
ואומר: "הוא סיפר לי שהוא קיבל מכונית מסחרית והעביר ציוד
מסוים ממקום למקום".

אנחנו נכנסים לבניין ונעצרים. אני מסתכל עליו, מחייך קצת
ואומר: "נתראה בהפסקה?" הוא מחזיר חיוך ועונה: "בטח". אני פונה
שמאלה, ארתור ממשיך ישר. אני מסתכל על השעון ומבין שאני מאחר
אבל זה לא משנה כרגע. אני עדיין חושב על ארתור ועל מה שהוא
סיפר לי ומבין למה הוא כל כך נגד העבודה שלי. מבין שהוא כבר
איבד את אחיו שהיה החבר הכי טוב שלו ועכשיו הוא לא רוצה לאבד
אותי, כי עכשיו אני החבר הכי טוב שלו כמו שהוא החבר הכי טוב
שלי. אני ניגש לדלת הכיתה, מסובב את הידית, פותח את הדלת, שומע
את קולו של המורה ואומר לעצמי: "אני עם העבודה הזאת גמרתי",
נכנס לכיתה וסוגר אחריי את הדלת.



<בדרך למשחק>

אני מחכה ליד הטלפון הציבורי; אנחנו תמיד נפגשים פה בדרך
למשחק. שומע מאחוריי את הקול שלו: "נו, מה אתה אומר? ננצח?"
אני מזיז קצת את הראש שמאלה לכיוונו. "אני חושב שהגיע הזמן,
כבר שלושה הפסדים ברציפות", אני עונה לו. מתחילים ללכת, אני
אוהב את ההליכה הזאת דרך סמטאות. בזמן הזה אנחנו דנים במשחק
ומנסים לחזות איך הוא ייגמר. היום אין לנו מה להגיד כל כך, אני
רוצה לספר לו שלא הלכתי היום לעבודה אבל לא יודע איך. עוברות
חמש דקות כמעט בשתיקה. אני שומע צליל צעדים מאחורינו, צליל של
נעליים יקרות, נעליים שלא אמורות לדרוך על האספלט המזוהם הזה.
מוזר, האזור הזה בדרך כלל ריק, אולי לפעמים פוגשים כאן ילדים
משחקים. אני מסובב את הראש ורואה גבר. הדבר הראשון שאני שם לב
אליו זה שהוא לובש את החליפה השחורה והמגוהצת. אני מחזיר את
המבט קדימה ורואה מזווית העין שגם ארתור הציץ אחורה. אני מתחיל
להחיש את צעדיי וארתור מצטרף אליי; בלי להגיד לו כלום הוא מבין
שמשהו כאן לא בסדר. עוברות כמה שניות, עוד זוג של צעדים מצטרף
אלינו, אני רואה גבר נוסף מופיע מצד שמאל אבל לא מעז להסתכל
אליו. חושב לעצמי שלא משנה מה, אנחנו לא עוצרים, אבל בתוכי אני
יודע שמשהו יעצור אותנו. אני יודע למה הם כאן - כי לא הגעתי
היום לפגישה לקבל מעטפה. מסתכל שוב אחורה ורואה אותם צועדים.
לפתע שומע רעש עצום של מנוע וחריקת צמיגים, מסתכל קדימה ורואה
שהמרצדס השחורה עצרה וחסמה את דרכנו. אנחנו עוצרים בבת אחת.
שקט.
אין צליל צעדים, אין רעש מנוע ואין חריקות גלגלים, רק רוח
וצעקות רחוקות של ילדים. זאת הפעם הראשונה שהרכב הזה עוצר מולי
ואני לא רוצה להיכנס אליו על מנת לקבל את השכר שלי. הדבר
היחידי שאני רוצה כרגע זה פשוט לא להיות פה.

אני לא יודע בדיוק כמה זמן נמשכת הדממה הזאת אבל זה נראה לי
כמו נצח. הדלת הקדמית נפתחת. הגבר שיושב ליד הנהג יוצא, סוגר
את הדלת אחריו, ניגש אל הדלת האחורית ופותח אותה. הוא יוצא
ממנה, הנהג נשאר בפנים. הוא מסדר קצת את החליפה שלו ומחייך
ברגע שהעיניים שלנו נפגשות. אני לא אוהב את החיוך הזה וזאת
הפעם הראשונה שהוא מביט בי בעיניים. עושה כמה צעדים לקראתי
ואומר: "לאן נעלמת?" אני שותק ומחזיר לו מבט. "חסרת לנו מאוד".
אני ממשיך לשתוק. הוא נעצר מטר מולי ואני מחליט לענות: "אני לא
רוצה לעבוד אצלך יותר". שתיקה קצרה. אני מסתכל על ארתור ורואה
את המבט שלו - מבט של גאווה, אני כמעט רואה את החיוך שלו למרות
שהוא רחוק מלחייך. "לא רוצה לעבוד אצלי? למה? אני לא משלם לך
מספיק?" הוא לא נראה מופתע מהתשובה שלי, כאילו ציפה לזה. אני
מוריד את המבט. "זה לא עניין של כסף", עונה.
"אז עניין של מה זה?" אני שומע שהוא מרים את הקול והשיחה הזאת
הופכת להיות מסוכנת. אין לי מה להגיד, כלומר יש לי אבל אני לא
יודע איך לומר את זה. לפתע אני שומע את קולו של ארתור: "אני
אמרתי לו להפסיק לעבוד אצלך".

מה שלא רציתי יותר מכל זה שארתור יהיה מעורב בזה, אבל הוא
החליט להתערב על מנת להגן עליי. אחריות עצומה נחתה עליי עכשיו.
הרגשתי שאסור לי לתת שארתור ייפגע. הוא מסובב את הראש אל ארתור
ובחזרה אליי ושואל בקול הכי מאיים ששמעתי ממנו: "אתה דיברת עם
אנשים על העבודה שלך? סיפרת אצל מי אתה עובד?!"
"לא", אני עונה בתקיפות, דופק הלב מתחיל להלום. "אל תשקר לי!"
הוא כמעט צועק. "אני לא משקר", אני עונה כמעט בחוצפה. באופן לא
צפוי הוא שולף אקדח ומכוון אותו אליי. "עם מי דיברת?" אני לא
מרגיש את הלב, אין דופק. "עם אף אחד", עונה לו. "מי זה?" הוא
שואל אותי ומסתכל על ארתור. "אף אחד", אני עונה ומתאמץ להישמע
רגוע. הוא בוחן לי את העיניים, בוהה בי ומתלבט מה לעשות. לאחר
מספר שניות אומר: "אני מאמין לך". הדופק חזר, מרגיש את הברכיים
מתחילות לרעוד, חושב כמה זמן הן עוד יצליחו להחזיק אותי.
"יופי, זה אומר שאצטרך להרוג רק אותו", אני שומע אותו אומר ולא
מאמין, הוא מכוון את האקדח לראשו של ארתור. אני מנסה להבין את
התמונה שאני רואה ובשנייה שאני מנסה לעצור אותו הכל מתחיל לזוז
לאט.

זה כאילו אני נמצא בתוך נוזל סמיך מאוד שמפריע לי לזוז, אני
שומע הכל במעומעם. אני שומע את קול הירייה, רואה עשן יוצא
מהקנה ואת האקדח נטען מחדש. אני רואה את הראש של ארתור נהדף
לאחור ואת הדם ניתז. השניות עוברות לאט ואני רואה את ארתור
נופל אחורה על הגב עם הידיים לצדדים. כשגופו פוגע בקרקע
האיטיות נגמרת. הכל חוזר לזוז רגיל, הגוף של ארתור רועד קצת
מהנפילה ואז לא זז, אפילו לא קצת. אני לא יכול לנשום, ממשיך
להסתכל על ארתור ואז עליו, הוא מחזיר את האקדח למקומו ואומר
לי: "אתה מפוטר!" הם כולם נכנסים לרכב, הדלתות נטרקות, המנוע
קם לתחייה והרכב נוסע ומשאיר אותי לבד עם ארתור מת.

אני בהלם, לא מצליח להבין, מסתכל על ארתור שוכב על הגב; שלולית
הדם מתחת לראשו גדלה עוד ועוד. הוא פשוט שוכב עם המבט למעלה אל
השמיים, ללא ניע. הברכיים שלי כבר לא מצליחות להחזיק אותי, אני
נופל עליהן. ההרגשה הכי נוראה שאני מכיר מציפה אותי, הראייה
שלי הופכת להיות מטושטשת כי העיניים מתמלאות בדמעות. אומרים
שבני אדם בוכים כיוון שזה מקל על הכאב, לי זה לא מקל על כלום.
הדמעות זולגות אבל ההרגשה הנוראה משתלטת עליי יותר ויותר. אני
לא יכול לסבול את זה יותר והדבר היחיד שאני מסוגל לעשות זה
לצרוח.
"לא!!!"
שומע את ההד בין הבניינים. הצרחה לא עוזרת ולא מפחיתה אפילו לא
קצת מהכאב שאני ספוג בו.
"לא!!!"
אבל גם הצעקה החזקה ביותר לא תחזיר את ארתור, הוא ממשיך לשכב
על הגב בלי שום דאגה על פניו.

לא ידעתי כמה זמן הייתי על הברכיים וצרחתי, לא ידעתי כמה זמן
בכיתי שם. אבל ידעתי שהכאב הזה לא יעבור אף פעם. אולי עם הזמן
ארגיש אותו פחות אבל הוא יישאר בי לנצח, את זה ידעתי.
ידעתי שאני לא אסלח לעצמי על זה אף פעם, ידעתי.
אני ידעתי שאני...


מבוגר בעשר שנים ושוכב על הגב עם כדור 9 מ"מ בתוך החזה שלי.



<2005>

מה שאני אוהב בארץ הזאת זה את השמים הכחולים, במיוחד כשהם מלאי
עננים. זה מה שחשבתי בעודי שוכב על הגב בצורה אירונית ובו
זמנית מפחידה, כי אני שוכב על הגב ממש כמו ארתור. אני לא מרגיש
כלום, לא כאב ולא דימום, אני רק רואה את השמים ונזכר שארתור
נהרג לפני עשר שנים לא רק בגלל שרצה להגן עליי, אלא גם בגלל
שהיה בן-אדם ישר, הגון והוא היה חבר טוב. הזמן עובר אבל אני לא
מרגיש כמה זמן עד שאני רואה אותו שוב. הפנים שלו עדיין מוכתמים
בדם, הוא מתקרב אליי עם האקדח ביד. אני רואה שוב את המבט הזה,
מבט שהפעם אני מזהה. המחשבות שלי מתחילות לרוץ ולהשתולל. "איך?
איך יכול להיות שאתה חי? אני הייתי שם כשהוא ירה בך, אני צרחתי
שם, אני בכיתי שם, לא יכול להיות שזה אתה!" אני מתבונן בו עמוק
לתוך העיניים, הוא מרים את היד שלו, אני ממשיך לבהות בעיניים,
משהו פה לא מסתדר, אני מרגיש שאני מפספס משהו. הוא מכוון את
האקדח אל ראשי ואומר: "הגיע הזמן למות". אני לא מגיב כי לא
אכפת לי, אני מתמקד רק במבט שלו, בעיניים שהייתי אמור לזהות
ברגע הראשון שראיתי אותן - אבל לא זיהיתי, אלא רק אחרי שאמר את
השם ארתור.

לפתע אני רואה הבזק! הבנתי, קלטתי, תפסתי, זה פגע בי כמו שברק
פוגע בעץ וחוצה אותו לשתיים. הבנתי שהאיש הזר שעומד מעליי
עכשיו, עם העיניים של ארתור, ומכוון עליי את האקדח, הוא לא
ארתור! העיניים כן אבל הוא לא. אני מתחיל להבין למה לא זיהיתי
אותו בהתחלה. תחושה מוזרה תוקפת אותי; אני לא יכול לעצור את זה
ומתחיל לצחוק. אני צוחק בקול חזק ולא יכול לעצור, זה כואב לי
לצחוק בחזה אבל לא אכפת לי, הצחוק מוציא ממני את הרעל. "מה כל
כך מצחיק?" שואל האיש ולא מבין למה. אני יודע מי הבן אדם הזה,
אני צוחק כי עכשיו אני יודע שיש מישהו בעולם יותר גרוע ממני.
תוך כדי הצחוק אני מתחיל לעכל את מה שקורה עכשיו ובשנייה הזאת
הצחוק נגמר לי. שקט.
הוא בהלם ולא מבין מה קרה עכשיו ושותק. פתאום אני מרגיש חי,
נושם, מרגיש את הכאב ויותר מכל אני מרגיש הקלה. אני נרגע, מנסה
להסדיר את הנשימה ואומר: "אתה הנהג במרצדס השחורה, שנשאר ברכב
כשזה קרה, כשהוא ירה בארתור". אני שומע שהקול שלי חד, חודר
ופוגע. האיש מסתכל בי עכשיו בעיניים מבועתות, ואני ממשיך: "אתה
ראית את הכל ולא יצאת מהרכב אפילו לא לשנייה, פשוט נסעת משם
איתם". האיש מוריד את היד עם האקדח, והמבט שלו הופך להיות כמעט
מטורף; הוא מניד את הראש לצדדים, כמעט רועד. אני ממשיך לדבר:
"מעניין אם הם ידעו איזה חלאה אתה, אני יודע איזה, כי אני יודע
מי אתה!" דמעות מופיעות בעיניו. הדופק שלי מהיר. אני לוקח כמה
נשימות ואומר: "אתה ראית איך רוצחים את אח שלך ולא עשית כלום,
פשוט ישבת מאחורי ההגה".

עוברת שנייה ועוד שנייה, ולא אכפת לי מה הוא יעשה עכשיו, אני
פשוט מביט בו ונח, סוגר את העיניים ופותח אותן שוב. הפחד
בעיניים שלו נעלם ובמקומו יש עצב, עצב חזק, עצב שהוא לא יודע
איך להתמודד איתו. הוא מסתובב והולך, נעלם מזווית הראייה שלי.
אין לי כוחות להרים את הראש כדי לראות לאן הוא הולך. אני שוב
מסתכל על השמים ושומע את הצעדים שלו. הוא מתרחק ונעצר, עוברת
שנייה או שתיים ואז ירייה.
הגוף שלי מתכווץ מהפתעה בגלל הרעש. אני שומע צליל של מתכת
פוגעת באספלט ואז צליל עמום של חבטה. אני לא צריך להסתכל כדי
להבין מה קרה. עשר שנים הוא מחפש אותי כי חשב שלהרוג אותי זה
מה שיעזור לו, הוא חשב שזה מה שישטוף את הדם של ארתור מהידיים
שלו. אני יודע שאני הייתי צריך להציל את ארתור אבל לא יכולתי,
הוא כן.

אני מתחיל להרגיש עייפות, מתחיל להירדם.
עוצם את העיניים, ככה יותר טוב.
אנשים מתחילים לגשת אליי.
פותח את העיניים.
אני שומע סירנות מרחוק של אמבולנס.
לי זה לא משנה.
מישהו שם לי משהו רך מתחת לראש.
תעזבו אותי.
אני רוצה לישון.
אני עייף.
סוף-סוף אני יכול ללכת לישון יותר בשקט.