"מחר יום שבת", מלמלה הזקנה בעונג, ואז נעצה את אצבעה בעורפו
של הזקן שנחר לידה, וקראה בהתרגשות קמאית: "איזה יופי שמחר יום
שבת, נכון זקן?" "מממ..." מצמץ הזקן בשפתיו, וכיווץ את מצחו
כמלין על הטרדנות הזאת, השוברת לו באכזריות את החלום. "מחר יום
שבת!" חזרה לבסוף הזקנה, הפעם לעצמה, הניחה את הספר שקראה על
השידה הסמוכה לצידה, וכיבתה בשתיקה את מנורת הלילה.

העתודות הראשונות של הבוקר מקדימות אותו בחריצות ושולחות
דגדוגים חדים בקרביה של הזקנה. עוד רגע שכובה על גבה, נותנת
מבט מלא דאגה בזקן הישן, ואז היא מתגלגלת אל נעלי-הבית שלה,
ומדשדשת בהם בגב כפוף אל המטבחון החיוור. נעמדת מול החלון.
נותנת לאוויר הבוקר לחדור ולקרר את ארובות העיניים, ולפנק את
האף בניחוחות של דשא קצוץ ואדמה הפוכה. לחמם את האוזניים
בקולות מריבה של ילדים. "יום שבת מצוין", מזמזמת לעצמה הזקנה,
ומכניסה לתיק קטן שני תפוחים ואגס.

קול ירידת המים מחדר-השירותים הקטן וחריקת דלת. "זה אתה?"
השניים מתחלפים ללא מילים: הזקנה לחדר השינה, והזקן בורר לו
תפוזים לסחיטה. תמה מלאכתו, הוא מוצא מולו את הזקנה אסופת
שיער, אוחזת במה שהיה פעם כובע קש. "הולכים", היא קובעת, והזקן
מהנהן ומגיש את מרפקו. כף ידו אוחזת בתיק הקטן ומתמרנת דרכה אל
ידית הדלת.

אל תחנת האוטובוס. הבוקר הגדול כבר החליף את עתודותיו,
ובהתמתחות אמיצה הוא ממלא את השמים שמעל התחנה הקטנה. הזקנה
ממהרת לחבוש את כובעה, והזקן מחלץ מטפחת דהויה מכיס מכנסיו,
ומגנב בה את מצחו. שולח קריצות ספקניות לשמים בהרמת גבה, כשואל
את הבוקר לפשר מטר האור הפתאומי.
נערה צעירה מחכה בתחנה, כשספר על ברכיה. מדי פעם היא מושכת
באפה, ומייצבת את משקפיה. חוזרת על טקס זה עם כל דפדוף. "אה",
פולטת הזקנה אנחה גדולה של נוחות, כשהזקן מסייע לה להתיישב לצד
הנערה הממושקפת, ולוקחת ממנו את התיק אל חיקה.
"מתי יגיע האוטובוס לים?" מתעניינת הזקנה אצל הנערה העיוורת
למתרחש סביבה, וזאת מכוונת את משקפיה כדי להתבונן בזקנה במשיכת
אף. עיניה מתעוררות אחרי המשקפיים, ונוצצות כעת בערנותן. "היה
צריך כבר להגיע", היא מדקלמת בחיוך נבון, כאילו הייתה התשובה
רשומה לה בספרה.
והזקנה מצקצקת בלשונה במורת-רוח, ושולחת מבטים מלאי ציפייה:
פעם לזקן, ופעם לכביש, ומכה בירכיה בקצב.
בינתיים, תוחבת הנערה את הספר לתיק הבד הצלוב על כתפה, ושולה
ממנו את ארנקה. "הנה הוא בא", היא לוחשת במסתוריות. "הנה הוא
בא", חוזרת אחריה הזקנה ומושיטה כף יד רועדת לזקן המהורהר.

מיד לאחר טיפוס שלוש המדרגות לאוטובוס, מושכת הזקנה בנחישות
מפתיעה את הזוג לספסל שמאלי המביט לדלת האחורית. הצעירה תרה
במבטה אחר מושב בודד, ומשתפסה את מקומה היא חוזרת לקרוא מעמוד
שסימנה לה. "העיר היא שלך - שמור על ניקיונה", קוראת הזקנה
בקול מהשלט הראשון המראה את פניו. אחר-כך באים גם: "תחנת
המשטרה", "מכון הכושר של אודי", "קח פרי ותהיה לי בריא", מלווה
בחיוך של ילד סמוק ושמנמן, ו"גן ציבורי. הכניסה לכלבים
אסורה!". כולם קורצים לה, מברכים אותה לשלום, והיא מתמלאת
גאווה על שלא קיפחה אף שלט בדרך. עכשיו יופיע שלט כבד-ראש, על
פניו חצים המדווחים על המשך כיווני הנסיעה: לעירייה, למרכז
המסחרי, לים. הזקנה ממהרת ליישר את חצאיתה. "פה יורדים?" היא
שואלת, ומבלי לחכות לתשובה לוחצת בפעמון המורה לנהג לעצור,
והפעמון מציית ברצון לאצבעותיה. "יורדים", חוזר הזקן כהד
ומתרומם אחריה.

עכשיו למצוא מקום. על החוף: כמה ראשים קירחים מחוברים לכרסים
עירומים ומתנועעים באיטיות שלווה. יד אחת פרושה באוויר בקשת,
השנייה אוחזת במותן. ברקע עובר כלב רטוב מצד לצד, מרחרח
בקדחתנות אחר משהו שכנראה אבד לו. "פה", נעמדת הזקנה לימינה של
תיירת שדופה, מטוגנת למחצה, ומתחילה להסתובב במקומה, וליצור
מעגלים בחול, עד אשר לבסוף היא פורשת מגבת-חוף גדולה ומתיישבת
עליה, מתעקשת לא להשמיע את חריקות מפרקיה. הזקן פושט במהירות
את חולצתו ומנפח את חזהו. ריאותיו מתמלאות אוויר מלוח. אחר,
הוא ממהר למים בצעדים זהירים ונכנס לעומקם ללא היסוס. שהייה
קטנה כדי להתרגל לקרירות החדשה, ואז הוא טובל את אחורי פדחתו
במים, כשהוא נושף בחזקה אוויר חם ולח משלו.
על החוף הזקנה מלטפת את רגליה במרץ, תוך שהיא מעבירה בהם תחליב
לבן. לאחר שהיא נפטרת משמלתה, היא מיישרת את חזייתה ומוזגת
לעצמה מיץ תפוזים. לוגמת אותו באיטיות מכוונת. בסיומו תמזוג
כוס חדשה לזקן הנראה מתקרב נוטף מים, וזה יושיט את ידו למגבת
יבשה שתציע לו הזקנה ויביט בכוס המלאה בעייפות תוך שהוא תר אחר
הצורה האידיאלית לשבת.

רגעי החסד של נמנום תחת חימומו הנדיב של הבוקר הצופה משועשע על
הרוחצים, מתכונן להחלפת משמרת עם מר וגברת צהריים. הטיפות על
כתפיו של הזקן מתאדות ומשאירות אחריהן שובל של מלח. עוד כמה
רגעים והן היו מתחלפות באגלי-זיעתו, אבל הזקן כבר קם על רגליו
לאפשר לזקנה לנער את מגבת החוף לפני שהיא שמה צעדיה לכיוון
הברז הקרוב.
"חול חול חול", היא רוטנת ומטיחה את ראשי סנדליה זה בזה. הזקן
רק מושך את רגליו תחת קילוח המים העצבני, ומאפשר לה להכניס
תחתיו את ידיה האוחזות בסנדלים. "הביתה?" הוא שואל בספק, ואז
צד את עיניה האפורות של הזקנה כדי להשיב יחד איתה: "גלידה".
והזקנה צוחקת בנענוע ראש, מנערת את שולי כובעה מול פניה,
שהאוויר ישחק בהם ויצטרף לצחוקה.
מלקקים בתורות גביע גלידה וניל עושים דרכם זוג הזקנים אל תחנת
האוטובוס. "נוזל לך", נבהלת הזקנה, פיה עוד מלא והיא מנשקת את
אצבעותיה במתיקות, עוקבת אחר שביל השמנת הנמסה על ידיה. ועכשיו
היא מצביעה על פניו וידיו הדביקים שלו, ועוקצת: "מפה, ומפה...
ומפה", עד שלבסוף היא נכנעת לנשק גם את אצבעותיו.

האוטובוס חזרה מגיע בדיוק בזמן. וגם מחכה בו הנערה הממושקפת
שקועה בספרה. הפעם מתנהלים גלגליו ביתר איטיות ובמידת מה של
שקט.
עד שהם מגיעים הביתה כבר מראים הזוג צהריים סימני עייפות בהטלת
צללים ארוכים. אך ייתכן שאלה היו רק תירוץ לזוג צהריים לפרוש
לצורך מילוי תפקידים רומנטיים.

קול זרימת מים נשמע מחדר האמבטיה המהביל בו שהה הזקן, וכן
מהמטבחון בו שוקדת הזקנה על קליית לחם, חיתוך ירקות והרתחת
ביצים על כירה מתיישנת. כשנפסקת זרימת המים באחת משני כיווני
הדירה הקטנה הם מתחלפים: הזקנה שוקעת באמבטיה מקציפה שהכין לה
הזקן, והזקן מסדר על שולחן זוג כוסות צלחות וגבינות על מגש.
הדממה מתארחת בבית בליווי צלילים נעימים של שכשוך כפות רגליים
במי-אמבטיה, ושקשוק הכלים המונחים במקומם. הזקנה מתענגת על
ריחו הירקרק של הסבון שלה, והזקן מצידו על ריחות של אוכל חם.

מתיישבים לאכול. הוא בגופייה לבנה ומכנסיים קצרים, היא בחלוק
בית כחול. ממול מדברת הטלוויזיה על בעיות אבטלה ועל שביתה
צפויה. "מחר הים יהיה נוח עד גלי. אין שינוי ניכר בטמפרטורות",
מסיים קריין בעל שפתיים דקות, ועד שהתה מוכן כבר מבריק על המסך
קריין אחר, ומחליף עם אנשים תשובות בעד כסף. הזקן שקבוצת
השיניים שלו עמלה על טחינתו הקצובה של מלפפון, נתן לה מנוחה
לסירוגין כדי להשמיע קריאות התפעלות. הזקנה מצידה התעסקה
בבחישה מתמשכת בגביע הקוטג' הריק למחצה, ובהעברת שאריותיו
לפיה.
משסיימו, קמו במחווה הדדית ופסעו זה לצד זה לאורך המסדרון
המוביל לחדר השינה. אור כתום נדלק מעל השידה, וזוג הזקנים נכנס
תחת שמיכה אחת משותפת. לא עובר זמן רב, והזקנה אוספת מעל אפו
של הזקן את משקפיו, ומרימה בזהירות את הספר המונח על חזהו.
"מחר יום שבת", היא אומרת, והשמחה משתלטת על פניה הקמוטות.
"מחר יום שבת", היא חוזרת כממתיקת סוד באוזניו של הזקן הנוחר,
ומכבה את האור. הולכת לישון בחיוך.