ואיך אני הגעתי למציאות האיומה הזאת?
ועכשיו שוב יש להם אביב
וכל הפרחים המטופשים האלה פורחים שוב,
בדיוק כמו קודם,
רק אני לא פורח
גם כמו קודם.
וכשיהיה חם
כל הילדים האלה יסתובבו
וזוגות
וסתם אנשים
ואני שוב אסתכל על הנוער הזה
ואגיד לנעורים שלי
סליחה,
סליחה
והמילים כבר מזמן נגמרו לי
והמילים לא עוזרות,
סליחה אני אגיד,
איזה שטויות
(I DREAM MY LIFE AWAY
NOW I DONT KNOW WHERE IT IS)
איזה שטויות,
אני אפילו לא מנגן בגיטרה,
יש לי גיטרה חשמלית,
היא סתם ישנה לה בפינה שלה
עם האבק.
איזה שטויות.
להגיד סליחה.
זה לא מפצה.
שום דבר בעצם לא מפצה.
אני רואה את חום הקיץ מתקרב
וכבר לא יכול לנשום עכשיו,
כשיחסית קריר עוד.
במיוחד בערב.
אבל שוב,
איזה שטויות.
אני רוצה לעזוב עכשיו,
אבל לא נשאר לי מה לעזוב,
הרי אין לי כלום.
איזה שטויות.
הכול זה סתם שטויות
אני לא בפוקוס עכשיו,
אפילו מצלמה שלי לא תמיד ופוקוס
וזה מצלמה טובה של סוני, (מצלמה טובה מבית טוב,ואני?גם בית לא
משהו גם אני לא טוב)
אז לי בטוח אפשר לסלוח על כך.